התוצאות החברתיות המחריבות של 40 שנות כלכלה מרחיבת פערים

הבטחתי לעצמי שמדי יום שלישי אעלה פוסט.  הפסח ניצח אותי השבוע.. אני מקווה לחזור לקצב מיד "ארחי החג".

40 השנים הרעות

מאמצע שנות השבעים הימין הכלכלי (שהוא בדרך-כלל גם הימין המדיני) מתחיל לעלות במערב ולשנות את המדיניות הכלכלית, ממדיניות מרחיבה חברתית ומצמצמת-פערים למדיניות מגדילת פערים ועוני.

הדמויות הבולטות הן תאצ'ר ורייגן אבל התופעה נוגעת בכל המדינות וגם בישראל (לישראל אקדיש פוסט נפרד).

שקופית 17 (במצגת) מציגה 4 דרכים עיקריות בעזרתן עשו מדיניות אחרת לגמרי, והשקופיות 18-21 מראות כל אחד מאלו.

אני מעדיף שלא לארחיב כאן כרגע, גם כי כתבו על כך לא מעט ויותר טוב, (כאן אפשר לראות הסבר של פרופ' לכלכלה רוברט רייך שהיה שר העבודה בממשלת הנשיא קלינטון) וגם כדי להגיע לתוצאות השליליות של המהלכים הכלכליים הרעים האלו.

אני רוצה להרחיב על התוצאות החברתיות השליליות של המהלך, תוצאות שיוכלו להסביר לנו חלק מהטירוף הפוליטי שסביבנו.

 

שקופית 23 מראה שוב את הגרף המלווה את המצגת כולה, פשוט כי הוא מציג את עיקר הנתונים בגרף אחד: העליה בעושרו של האחוזון העליון אומרת גם ירידה לאחרים ואיתו גידול בעוני.      למה פערים הם תוצאה חברתית-כלכלית שלילית? כי הם מביאים איתם עוני, הקטנת הרווחה לרבים, ריכוז כוח בידי מעטים (ובזה החלשת הדמוקרטיה הממשית) ושינויים חברתיים רבים נוספים הנובעים ממיקוד מעוות של הכוח.

שקופית 24 מראה את חלוקת העושר והכוח בצורה גרפית מאד ונותנת כמה דוגמאות לעיוותים המדוברים: למשל שחצי מחברי הקונגרס האמריקאי הם מיליונרים, לעומת 1% בכלל החברה, ומחקרים מהשנים האחרונות הראו שרוב עיסוקו של הקונגרס היה בהמשך העשרת העשירים.

נתון מרתק נוסף הוא שחצי מהמדינה העשירה בעולם היא עניה או קרובה לעוני, וזה תולדה ישירה של הרחבת הפערים, כך גם מערכת הענישה המופרעת ביותר בעולם החופשי.

שקופית 25 מפנה אל גרף אחד מתוך הדוקטורט של ד"ר משה שעיו מהאונ' העברית, במאמר שעיו מנסה להסביר מדוע העניים מעדיפים מדיניות כלכלית שרעה להם.

כחלק מהמאמר הוא מביא נתונים המראים בבירור שיש "חליפין" בין גאווה לאומית ובין שויון כלכלי ומדיניות רווחה[1], רואים בברור שהמדינות בהם לאזרחים יש גאווה לאומית רבה הן המדינות עם פחות שויון ועם פחות רווחה.      

 

תחשבו על הדבר המדהים הזה: באופן ברור וחד-משמעי (קו המגמה של הגרף מובהק לגמרי) ככל שיש פחות במה להתגאות – יש יותר גאווה לאומית.

זוהי אחת התוצאות המשוגעות של השינוי הכלכלי-חברתי, הדגש החזק על תשובות מזויפות, על גאווה לאומית במקום סולידריות ממשית[2].

אותה סולידריות מזויפת מבוססת על הגדלת המתחים הקבוצתיים בתוך המדינה ומול "אויביה", במקום על ריכוכם.

 

השקופית הבאה מראה את ההקשר החברתי-כלכלי של עלית הימין הקיצוני, כלומר עלית מפלגות שנאה.  

המידע הברור הוא שהימין הקיצוני היה חלש מאד ברחבי אירופה ב30 השנים הטובות, ואילו מאז הוא עולה כפורח בהתאמה חזקה עם עלית הפערים והעוני.

חשוב להדגיש, עלית הימין הקיצוני היא תוצאה ברורה של עלית העוני הפערים ומדיניות אי-הרווחה ואי-האחריות של המדינה כלפי אזרחיה.

אפשר לראות את הקשר הברור בשקופית 26 המראה קשר ברור בין גובה האבטלה וגובה התמיכה בלה-פן בבחירות האחרונות בצרפת.

 

העובדה שהימין הקיצוני "מתפרנס" חזק גם מהפחד מזרים קשורה לכך שקליטת הזרים גרועה במיוחד בשנים הרעות לעומת הטובות.

נרחיב מעט – אירופה קלטה זרים רבים מאז מלחמת העולם השניה, אלו נקלטו קשה גם בשנים הטובות, אך כשמשוים את הקליטה ב30 השנים הראשונות לקליטה האסונית ב 40 השנים שאח"כ – קל לראות את הפער לרעה.

ב 40 השנים האחרונות אין גישת רווחה, אין תחושת אחריות המדינה לאזרחיה, ותיקים כחדשים, והמצוקה של החדשים מביאה רבים מהן להסתגרות בגטאות ובתרבות המוצא.

התוצאה היא חשש גדל של הותיקים על תרבותם וזהותם, יחד עם תחרות ממשית בשוק העבודה של המוחלשים, והתוצאה היא הצבעה גוברת לימין הקיצוני שמבוסס ברובו על מצוקה ותחושת הזנחה.[3] [4]

 

שתי השקופיות הבאות (27,28) מראות שארה"ב שנחשבה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלויות", הפכה לארץ האפשרויות המוגבלות מאד, כלומר למדינה בה המוביליות החברתית נעצרה מאד.

ההפניה מתוך הכותרת היא אל מאמר של דפנה מאור על ירידת המוביליות החברתית בארצות רבות במערב ב40 השנים האחרונות.

הגרף השני נקרא "עקומת גטסבי הגדול[5]" והיא מראה את מיעוט המוביליות הכלכלית ככל שמדינה היא פחות שויונית.

 

תופעה חברתית בעייתית נוספת היא עליית הצרכנות המוגזמת דוגמא להשתלטות של ה"צרכנות" על חיינו אפשר לראות בהתבהמות שבאה לידי ביטוי בהתנפלות על סיילים (הפניה מתוך שקופית 22) מביך מאד.   זוהי תמונת הקצה של העולם הצרכני.

עולם זה היה קיים גם בשנות החמישים והשישים, אך התחזק מאד מאז נפילת התקוה לשינוי חברתי.

שקופית 29 מביאה את שירו הגאוני של ברכט על העולם הצרכני.   רואים שהפוטנציאל הצרכני היה קיים שם כבר לפני-כן.

 

הצרכנות מוזכרת כאן כחלק מ"התשובות המזויפות" שאנשים נותנים לעצמם, והכוונה שבגלל שאין משמעות אמיתית בחברה כה מרושעת (מגדילת פערים, עוני ומתחים) הרי שאנשים נאלצים לתת לעצמם תשובות מזויפות למשמעות.

התשובה הצרכנית היא אחת מהחלולות שבהן.

 

ל"תשובה" הבאה אין הפניה, הפרויקט הזהותי, ההדגשה של הזהות האתנית, התחזקה מאד משנות השמונים והלאה, הן בצד השמרני של המפה החברתית-פוליטית, והן בצד החותר לשינוי.

הפוליטיקה של הזהויות היא תשובה שאינה רק חלולה, מכיון שהיא נוגעת בשאלות אמת חשובות של דיכוי ואפליה תרבותיים ואחרים.[6]   החלק המזויף שבהן הוא המידה, המידה בה ההדגשה הזהותית מחליפה את הדגשים הפוליטיים האחרים.

 

שקופית 30 מראה עד איזה עומק העיוות האנושי מגיע בעקבות הגדלת הפערים הכלכליים: חוקרים באונ' קנט שבאנגליה בדקו את מידת ההגזמה העצמית (כאן)

המענין הוא שהמתאם המדויק ביותר בין מידת ההגזמה העצמית הממוצעת במדינה הוא לאי-השויון הכלכלי.    ברור, לא? ככל שהחברה יותר השגית-תחרותית (והיא מראה את זה בשיטת טראמפ: לא תשיג – תוטבע…) אתה צריך יותר להחצין את עצמך, יותר שואו-אופ… יותר להתרחק מעצמך ומאחרים..

 

נראה שמשנות השבעים והלאה, הנסיגה מהיכולת לשינוי כלכלי וכלכלי-חברתי הביאה פעלים חברתיים רבים להתמקדות באקולוגיה ופמיניזם, התמקדות חשובה עד מאד, ויחד עם זה חלקם הלכו לכיוון של בלעדיות והתנתקות משאלות הכלכלה, שהן בפועל אלו שהגדילו את סיכויי התפתחותו לטובה של האדם בשלושים השנים שלפני-כן.

כלומר, "הזיוף" הוא במידה, ובניתוק (כאשר התקיים) בין המאבק עצמו לתמונת הכלכלית-חברתית הכוללת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בהקשר של העניים – שאיננו המוקד בקטע שכאן – הוא מציג עובדה ברורה, בעוד רוב האזרחים ברוב החברות מצביעים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם: כלומר, ככל שהם יותר עשירים הם מצביעים פחות למפלגות הפועלות להגדלת המיסוי והשויון, הרי ששכבת העניים ממש אינם מושפעים מהשיקול הזה.

ההסבר של שעיו לתופעה המוזרה הזו הוא שהעניים ממש איבדו בד"כ אמון בסיכוי לשינוי, ובוחרים להצביע למה שלפחות נותן להם כוח עכשוי אמיתי (אם כי מדומה בחלקו) – לחיזוק הזהות הלאומית, כי זה עיקר הכוח שיש להם.

[2] סולדיריות משמה דאגה ממשית למצבו של השכן, גאווה לאומית חזקה או רע מזה: לאומנות היא סולידריות מזויפת כי היא מרגישה כאילו  באמת אכפת ממני, אך אכפת ממני רק כל עוד אני "חייל" טוב ההולך בתלם המצופה.  תחושה כזו משיגה את המניע החזק ללכת בתלם הלאומי/לאומני וכאן יש מעגל חוזר על עצמו שקצת מסביר "למה העניים מצביעים למי שפוגע בהם".

[3] דני גוטויין כתב על השסעים המתגלים בחברה הישראלית סביב משפטו של אלאור אזריה,  שהם המתחים בין מי שחש כ"עובד קבלן" בחברה הישראלית, לבין מי שחש מסודר ולכן גם מסתכל בעיניים "מערכתיות".   https://danigutwein.wordpress.com/2016/08/29/אלאור-אזריה-ועובדי-הקבלן

 

[4] גם בישראל אפשר לזהות – לדעתי – איך תרבות ההזנחה של המדינה ב 40 השנים האחרונות מובילים לקליטת עליה רעה יותר מבעבר, כי – עם כל כשלי הקליטה הרבים של שנות ה 50 – הרי שקליטה של 600,000 ע"י ישוב של 600,000 היתה חייבת להיות קשה מאד.  ויאלו קליטת כמה עשרות אלפי עולים מאתיופיה ע"י 5 מיליון היתה צריכה להיות קלה מאד, ולטענתי חלק מהקושי שקהילת יוצאי אתיופיה סוחבים איתם עד היום נעוץ בחברה התחרותית, רבת המתחים ואף הגזענית שהתפתחה בישראל עקב השינוי הכלכלי ותוצאותיו החברתיות-כלכליות שהתרחש כאן משנות השמונים.    כך שגם אם המדינה נקטה מהלכי קליטה טובים למדי, הרי שהחברה הישראלית כבר קולטת הרבה פחות טוב, בעיקר את מי שבא בלי כסף.

[5] גטסבי, הדמות הספרותית, הפכה למושג של מוביליות כלכלית.

[6] כאן חשוב להאיר זוית חשובה של בעיותיה של מדינת הרווחה הקלאסית: אחת מהבעיות היא שמדינת הרווחה של 30 השנים הטובות גם הרשתה לעצמה לומר לאזרחים איך הם צריכים להיות, ובדרך-כלל אמרה זאת מנקודת המוצא של הגבר הלבן ושאפה "לתקן" את כל השאר.

נראה שחלק מהמוטיבציה לתיקון ה"אחרים" נובע מאופייה המחנך, וקובע ההסדרים של מדינת הרווחה, מאופיה המודרניסטי.

במובן זה חלק מהדרייב הפוסט-מודרניסטי והמפרק בא מהצורך לעקוף את הסדר הממשטר, לא פלא הוא שחלק מהמיעוטים מצאו דרך עוקפת להתקדם בעזרת השוק החופשי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.