שאלת עזה

רציתי לכתוב על דברים אחרים אך הארועים מסביב מסיטים הכל.  שוב מתח וסבל בעוטף עזה וברצועה, שוב חברים שלי מהעוטף אוכלים את תוצאות הרשעות של רשעים בחמאס ורשעים בממשלת ישראל.

והנה עמית סגל מערוץ 2, מנצל את ההזדמנות של הויכוח על השאלה האם שלטון הרוב הדמוקרטי יהפוך לעריצות הרוב בלא-דמוקרטיה, כדי להגניב את ההתנתקות ולרכב על הכעס שיש לישראלים רבים על עזה.

בואו נפרק את השטויות והרשעות שלכתב עמית סגל כאן.

הוא כותב ש"גרשו" 10000 איש מבתיהם[1], המילה "גירשו" היא השקר שהימין הצליח להנכיח מאז ההתנתקות.   וככל שהמצב מול עזה גרוע הימין אוסף עוד קולות לזכותו, למרות שהוא – הימין – אחראי למצב הרע עכשיו ולמצב הרע קודם.

 

אז מה היה בהתנתקות? ממשלת ישראל החליטה להוציא את ישראל מעזה.  הוציאו צבא, הוציאו ציוד, הוציאו את כל מה שישראלי.

[1]כבר במספר 10,000 אפשר לראות את דרכי הרמייה, בכל תהליך ההתנתקות דיברו על 7,000 איש.  מאיפה גדל המספר? תגידו שהוא "עיגל"? יותר הגיוני לעגל ל 5,000.   זה מעיד על רמת הדיוק של האיש הזה, שגדל בבית שמתגאה באבא טרוריסט.

ואז נשארה השאלה, מה עושים עם אזרחי ישראל שרוצים להשאר שם?

אפשר היה לעשות שני דברים (ובחרו בדבר היותר-אחראי).

  • אפשר היה להודיע לאזרחים: "מי שרוצה עזרה במעבר, כולל פיצוי ועזרה בסידור חיים חדשים – נעזור ביד נדיבה, אך מי שלא רוצה – לא נריב איתו". רבים מחברי אמרו שזה מה שצריך לעשות[2]–מול החוצפה של אזרחים לדרוש מהממשלה שלא לעזוב את עזה, רק כדי של 7,000 איש ימשיך להיות אפשרי לחיות שם.
  • הבעיה באפשרות א' היא שאמנם ברור שהרוב היו בורחים ברגע האחרון, אך צפוי היו שכמה ישארו שם, ואולי אף יהרגו ע"י העזתים, וזה בעצמו היה מביא לעוד סבב מלחמתי… לי נראה שבמקרה כזה מותר למדינה להכריח את אזרחיה שלא להשאר בשטח.  אפילו בכוח.
  • האפשרות השניה היתה להודיע לאזרחים לעזוב, ולהכריח בכוח את אלו שמתעקשים. זה מה שנבחר. ולדעתי זו האפשרות היותר-הומנית.

 

צריך להגיד כאן לאנשי הגוש משהו פשוט: ליבי על אבדן הפנטזיה, פנטזיה שטופחה ע"י ממשלות בישראל.    אבל גם לכם יש אחריות בטעות, אתם ראיתם שבשביל חייכם שם חייבים לשלוט בכוח על כשני מיליון איש.  ברור שזה לא יכול להמשיך לתמיד.  בטח אל כל עוד אנחנו דמוקרטיה.

ויותר מזה, ב40 השנים שבהם ישבנו בתוך עזה, חלק גדול מתהליך ההתנחלות נעשה באופן לא-דמוקרטי, חלקו במאחזים לא חוקיים, חלקו בתהליכים מאחורי גבם של האזרחים, אבל את התוצאות של זה קיימנו כולנו, גם אני הייתי במילואים באכיפת השליטה חמש פעמים ושנאתי כל רגע.[3]

אז לא "גירשנו", אלא יצאנו.

אבל מה אני אומר לכל אלו שאומרים שכל המהלך היה טעות?

 

במקרה אני מלמד עכשיו במכינה בספיר על עליית הלאומיות (לפני כ 150 שנה), ועל הדרישה הגוברת של קבוצות לעצמאות לאומית.

בתוך השיעור העליתי את השאלה האם לאזרחים תמיד טוב יותר אחרי העצמאות.   כשבודקים רואים שבערך בחצי מהמדינות היה שיפור ניכר במצב, אך בערך בחצי מהמדינות המצב כלל לא השתפר אחרי העצמאות.

וזה מפתיע, כי הרי ברור שכל מי שנלחם להשתחרר משלטון זר עשה זאת כדי להשתחרר מדיכוי, והנה, בחלק ניכר מהארצות באסיה ואפריקה השלטון העצמאי הפך גם הוא למדכא.

זה מדכא במיוחד מכיון שבאותן ארצות המאבק לעצמאות כלל הרבה אנשים, והנה נגמר המאבק ושוב רוב האזרחים תחת דיכוי.

מסקנת השיחה היתה שאמנם עצמאות לא תמיד משפרת את המצב באופן מיידי, אך שלטון זר, כלומר קולוניאליזם רע הרבה יותר כי ישאר מנצל גם לאורך טווח.

 

אם נסתכל על הרבה ממדינות אפריקה ואסיה שהתחילו את עצמאותם בדיכוי, משהו לאט לאט משתנה לחיוב, לאורך זמן יש תקוה.   ואילו טיבט שנשארת בשלטון סין כל הזמן – כלום בה לא מעלה תקוה להפסקת השעבוד.

וכך גם עזה, לצערנו ולצערם השתלט החמאס ויצר דיכוי גדול.                                                                           אבל אם היינו נשארים שם עד היום לא היה שם דיכוי גדול?   שחרור ועצמאות אמנם אינם ערובה לחופש אבל הם תנאי הכרחי לשם כך.

 

האמת שלרוב הישראלים לא אכפת מהדיכוי בעזה, אכפת רק אם הם יורים עלינו או שולחים אש בשדותינו.

זאת טפשות, כי שכן שרע לו יהיה שכן רע.

ולא משנה אם רע לו כי אבא שלו רע אליו, או בגללי…. גם אם אבא שלו רע אליו יש סיכוי שהוא יוציא את זה עלי.

אבל צריך להגיד יותר מזה, המצב בעזה רע גם בגללנו וגם בגלל החמאס.  האסון הישראלי הגדול ביותר הוא שאנשים כבר לא יכולים לחשוב "גם וגם", אם החמאס "אשם" אז אנחנו "נקיים" או להפך.

אבל יש גם וגם, יש בחמאס מי שנבנים ומתחזקים מהסכסוך ולכן פועלים לשמר אותו, ויש בישראל את כל הממשלה הימנית הזו שממש פועלת כדי לתחזק את הסכסוך פעיל ומחריף.

 

רבים טוענים "הנה יצאנו מעזה אז למה הם יורים" ועל זה צריך להגיד שניים-שלושה דברים חכמים:

  • המצור. (לא צריך להוסיף סתם מילים, ואין צורך בהצטדקויות ש"אין באמת מצור ועוד שטויות שכאלו.  יש)
  • ההתנתקות היתה ללא מו"מ, אנשי עזה אמרו שכל עוד נמשך הכיבוש על חצי פלסטין (הגדה המערבית) הם לא באמת יכולים לשבת בשקט. זה נראה כתירוץ של מי שרק רוצים להלחם, לא?   אבל זה לא כך, תחשבו על השאלה למה חייל ישראלי מהצפון נלחם בעזה, הרי יורים רק עד תל אביב…. כך גם החצי השני של עזה תחת כיבוש ולכן ברור שישתתפו במאבק.
  • פיוס לוקח זמן. מיה סביר כתבה ספר מרתק בשם "פיוס", היא הלכה לבדוק מה קורה ברואנדה ובדרום-אפריקה בשאלת הפיוס שלאחר הנוראות שעברו שם.

אלו שתי מדינות שבהן הוחלט על מהלכי פיוס אסרטיביים מאד, לאחר הסדרת מצבי המלחמה/דיכוי.                                                   ולמרות המאמצים עדיין יש רק התחלות של פיוס.  יקח זמן.  (מענין איך זה באירלנד).     גם בינינו לפלסטינים, אחרי שאינשאללה יהיה שלום – יקח זמן.

 

ועל חוסר הסבלנות הישראלי הזה צריך להגיד גם משהו, אם חוסר הסבלנות היה מכוון ללחוץ על הממשלה להשתדל יותר לעשות שלום – ניחא, אלא שחוסר הסבלנות משרת את האמונה ש"אי-אפשר איתם".     זה משרת איזו יהירות קולוניאליסטית של "יצאנו!" עכשיו תהיו מלאכים.                           כמו כל חצוף אנחנו עוד מעיזים להגיד: "הנה הפסקתי להרביץ לך, אז בוא נהיה עכשיו מיד חברים בנפש".

ואני מזהה כאן גם משהו חולני בכמיהה הישראלית לימות משיח, מחר יהיה שלום אז מייד נהיה אחוקים.   רגע, ומה עם הכאבים? שלי, שלנו, שלהם?

 

הקריאה ב"פיוס" של מיה סביר עוזרת לי להכנס לפרופורציות.

 

זוהי שאלת עזה, והיא לא תיפתר אם כל קושי ישרת רק את הנימוקים להחרפת העימות, היא לא תיפתר אם כל הצעת-הודנה תיענה בהתעלמות.  היא לא תיפתר אם המצור יהפוך אותם ליותר עניים ויותר מצוקתיים.

היא לא תיפתר אם הפגנות עממיות שגם סיכנו אותנו נענות מייד בכוחנות רבה – והופכות בשל כך למאבק בהובלת חמאס ששורף את כל עוטף עזה.

 

…אז למה מדינות עצמאיות לא הופכות דמוקרטיות?  חכו לתפוסט הבא…

[1]כבר במספר 10,000 אפשר לראות את דרכי הרמייה, בכל תהליך ההתנתקות דיברו על 7,000 איש.  מאיפה גדל המספר? תגידו שהוא "עיגל"? יותר הגיוני לעגל ל 5,000.   זה מעיד על רמת הדיוק של האיש הזה, שגדל בבית שמתגאה באבא טרוריסט.

[2]היה מי שאמר את זה באופן הציורי – "נועלים את השער וזורקים את המפתח"

[3]גם רוב הימנים שנאו את זה, בסבב הראשון של הגדוד שלי באינתיפאדה (הראשונה..) באו לראיונות מג"ד לבקש שחרור המספר הרגיל שהיה בא תמיד, בסבב השני הוכפל המספר, בסבב החמישי כל אנשי הגדוד באו לספר על בעיות בבית, בעיות מיוחדות בעבודה וכו'…….      במילואים עצמם התחלפו (כי נשברו) 3 מ"פים תוך כדי 30 יום.   וזה עוד באינתיפאדה הראשונה שבה היו בעיקר אבנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.