הימין תמיד נראה כמנצח. עד הקריסה הגדולה.

יאוש פוליטי, ככה אני מרגיש, במיוחד בגלל שממש נראה ש"הולך להם".  נתניהו וממשלתו נראים על הסוס. הכל הולך להם.

קול בראשי מתקומם כי ברור לי שהם גרועים.

קול אחר בראשי, הקול הביקורתי אומר: ואולי הולך להם כי הם צודקים, אולי תחשוב שוב…

ומיד אני מתעשת ורואה שגם לפוטין הולך, וגם לארדואן, וגם לאורבן בהונגריה.. (יש מספיק רשעים למלא את כל הראש בדוגמאות).

 

הקול הדואג נבהל מכך שרוב הציבור מתלהב מהצלחתו של נתניהו ויתן לו עוד תמיכה.

 

ואני מרגיש שצריך לנסות להבין את הקטע המוזר הזה, הצלחתם של אלו שברור שעושים רע.   ממש "דרך רשעים צלחה".

 

התובנה שיש לי בענין קשורה בהבדל די בסיסי בין שלטון ימין לשלטון מרכז/שמאל, שלטון ימין פועל בשתי דרכים שטובות לטווח קצר ומזיקות לטווח ארוך:

  • להימנע מטיפול בבעיות.
  • כשבעיות צצות – להשתמש בהן להסטת תשומת הלב ע"י הסתה. ועדיין לא לטפל בבעיה באמת.

 

התובנה שלי היא שכשלא מטפלים בבעיה, בעצם לא נוגעים בה, אז בטווח המיידי ההרגשה יותר רגועה.    אתן דוגמא: נתניהו התגאה המון שנים שכשהוא היה ראש-ממלשה (ב1996-1999) היה הכי הרבה שקט בטחוני בישראל.

זה כנראה היה נכון, אבל הסיבה לא היתה ש"הפלסטינים הבינו כוח" כמו שהוא ניסה לטעון, אלא שהוא לא נגע בבעיות גדולות, ולכן היה שקט.

מה הבעיה במדיניות שכזו? שהיא טובה לטווח קצר, בעיות שלא מטפלים בהן גדלות ומתישהו מתפוצצות[1].  האינתיפאדה השניה משנת 2000 היא ההתפוצצות, שהטריגר לה היה עלית שרון להר-הבית, אך הסיבות היו התסכול והכעס שהצטברו בשנים של "אין בעיות".

 

שלטון עניני בדרך-כלל מטפל בבעיות, ואז עולות עוד ועוד בעיות שמחכות כבר הרבה זמן, ואם מטפלים טוב בבעיות הן בהדרגה יתמתנו.  וכך קורה ששלטון נורמלי מרגיש לאזרחים כאילו יש הרבה ענין בטווח המיידי, אבל הוא מצליח לקיים חברה בריאה ונורמלית ובה מתחים וסכסוכים רבים כל הזמן, ואילו שלטון ימין מצליח לשדר הרגשת רגיעה, שמתפוצצת לרסיסים אחרי כמה שנים.

 

הרגשת הרגיעה כמובן שלא משכנעת את האנשים שמרגישים פגועים ממשהו (וזה יכול להיות גם עניני שכר ותנאי עבודה, צפיפות בבתי-חולים ועוד ועוד.. ולא רק שליטה כובשת על פלסטינים).    ומכיון שהם ימשיכו להתלונן, או לשבות או למחות, השלטון עובר לדרך הפעולה הבעייתי יותר– הסטת תשומת-הלב ע"י הסתה.

ההסתה המתמדת ע"י השלטון עוזרת לתומכיו להמשיך ולהשתכנע ש"נפלא פה", אך מחייבת החרפה מתמדת של ההסתה והמהלכים הנלווים לה.  ומכאן הסלמה מתמדת שתיעצר רק בהתרסקות.

אפשר לתאר את ההבדלים בין שתי הגישות השלטוניות בגרף המצורף

 

ואם נחזור להיום, אז כמובן שאין רגיעה, אבל הרבה מדי אנשים בישראל מתפעלים מכך שיחסית שקט בגדה המערבית, ונראה כאילו הכיבוש יכול להמשיך ולהצליח, "אז מה אתם רוצים, שקט יחסית".   ולי ברור שה"שקט" הזה יתפוצץ שוב ושוב.   הפחדת הערבים יכולה לעבוד לתקופה, ועוד תקופה, אבל היא חייבת להתפוצץ כי הבעיות קיימות ונערמות עוד ועוד.

 

יש עוד מקור לרצון הציבורי הזה ב"רגיעה" המזויפת.  מקור שנובע מרצון אנושי (חיובי לדעתי) להרמוניה, למצב ש"כולנו מסכימים", לתחושת אחדות ויחד.           אני מאד מכבד את הרצון הזה, ובאופן אישי אני מתרחק מאנשים שואפי-מדנים.

אלא שהרצון הזה מסוכן לחיים של אדם בוגר, אדם בוגר מבין שבכל מקום בחייו יהיו רצונות שונים, לא תהיה הרמוניה אמיתית אלא בזמנים מיוחדים בהם משהים את ההבדלים לרגע.

אדם מבוגר מבין שחיי משפחתו יהיו עשירים ומשמעותיים יותר אם יכיר בשוני, ברצונות השונים ואף המתנגשים.

אדם מבוגר בחברה הרחבה יכיר שחייבים להיות אינטרסים ורצונות שונים ואף מתנגשים.

הימין בונה על הרצון האנושי להרמוניה ומשווק משיחיות. המשיחיות הזו מתנגשת במציאות שמעצם טיבה היא מלאת שונויות, ולכן המשיחיות חייבת להתגלגל לעוד הסתה, הסתה שתפקידה הפוליטי הוא להרחיק את האחר אל "מחוץ למחנה", ותפקידה הנפשי הוא לספר שהאחר הוא פשוט לא חלק מהגוף האנושי "ההרמוני", כלומר – בדמיון של הציבור הרחב, יש "בינינו" הרמוניה, ואלו שמערערים עליה הם "מחוץ לקבוצה".   וכך ההרמוניה הדמיונית נשמרת ואף מתחזקת.

יאוש.  אבל ברור שבסופו של דבר ננצח, כי הבעיות שלא מטופלות נשארות.

רק חבל על המחיר הרב שנשלם בדרך.

 

[1] מכיון שאני אוהב מתמטיקה, יש לי נוסחה לענין הזה.   אם אפשר לנסח את עוצמתה של בעיה בין המספרים 0-2, הרי שלאורך זמן גודלה של הבעיה יעלה בחזקה ריבועית.  וכך – אם הבעיה היתה קטנה מאחד, הרי שלאורך זמן תקטן (כי 0.5 בריבוע = 0.25) אך אם היתה גדולה מאחד, הרי שלאורך הזמן היא תלך ותגדל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.