המחלמה בעזה ומה אפשר ללמוד על ממשלתנו מהתנהלותה בענינים אחרים?

(מוקדש במיוחד לחברי בעוטף עזה – המוחזקים כ"בני-ערובה" של הסכסוך המדמם בין כלל ישראל ובין עזה.)

 

עדיין ימים מדממים בינינו לבין עזה, והיום השריפה הגדולה בשדה שליד ספיר…

ומה עושה הממשלה? כלום.  היא מפסידה מזה קולות? לא.  כמה שפחות תעשה כך תרויח יותר.                                   איך זה עובד?

 

זה עובד כי בכל סיבוב כזה חלק נוסף מאנשי ישראל (ובתוך זה אנשי העוטף) כועסים יותר על העזתים,  חלק נוסף משתכנע שאין, אין, אי-אפשר איתם יותר.[1]

 

ידידה כעסה עלי השבוע ואף אמרה "קודם תגור בעוטף ואז תדבר".   ולה אני רוצה להגיד את התובנה הבאה: כל עוד תכעסי (ובצדק את כועסת) בעיקר על העזתים – תמשיכי לקבל עוד ועוד סיבובים על הראש שלך.

עצוב אבל זו האמת – ממשלת ישראל הנוכחית (ובכלל ממשלות ימין) לא סופרות את כולנו.   וגם לא את אנשי העוטף…     הם יודעים לעשות פרצופים רציניים, דאגניים.  אבל הם סופרים רק את השאלה אם אתם נגדם או בעדם.

וכל עוד אנחנו מקללים את העזתים, אנחנו לא מוחים נגדם.  ברגע שנתקוף את הממשלה על שהיא מעדיפה מלחמה על נסיונות פיוס – הם ירוצו לנסות נסיונות-פיוס.

איך אני יודע?

למדתי את זה מסכסוכי עבודה (עצוב להגיד אך במקרה הזה העזתים הם המפגינים – לצערנו הם מפגינים עם טילים..ואנחנו הלקוחות השבויים… – ותושבי העוטף סובלים במיוחד..)

בכל סכסוך עבודה שראיתי בשנות ממשלות ימין, כל זמן שהסובלים מהשביתות כעסו על השובתים, הממשלה הרגישה שהיא יכולה להמתין עד שישברו, וגם אם זה יקח עוד הרבה זמן.

אבל, במספר קטן של מקרים שבו הכעס הציבורי הופנה למקבלי ההחלטות, אלו מיהרו לנסות לסיים את הסבל.

דוגמא אקטואלית היא שביתות הנכים, שימו-לב איך הממשלה ניסתה להתעלם, אך כאשר ראתה ש"הפנתרים הנכים" מקבלים אהדה אפילו מהנהגים שנתקעים בגללם בפקקים – הדברים התחילו לזוז.[2]

 

דבר דומה ראינו בשנים האחרונות בסכסוכים שהובלנו כסגל זוטר במכללות ובאו"פ, כל זמן שהסטודנטים כעסו בעיקר על המרצים –  ההנהלה משכה זמן מתוך הנחה שהמרצים ישברו (והרי הם לא מקבלים משכורת על ימי השביתה שלהם..).        והנה בחלק מהמכללות ששבתו השנה הועד עשה מאמץ להטות את דעת -הסטודנטים לטובת המרצים, והנה זה פלא, ההנהלה אצה-רצה לדבר.[3]

ואפשר גם להזכר במחאת האוהלים ב 2011, איך הממשלה ניסתה בהתחלה ללעוג למוחים, בהמשך עשתה המון מאמצים לתייג ולפלג בין "מעמד הביניים הנהנתן/הצפוני" לבין אנשי הפריפריה.   אבל משלא הצליחו – ביבי עשה כל מאמץ להקטין את האש.[4]

 

אם נחזור לגבול עזה, תושבי העוטף שבהם גם חברים יקרים, אתם בני הערובה של אנשי עזה הרוצים למחות על מצבם, נראה בהחלט שאנשי חמאס מרושעים מנסים להעיבר את הכעס אל מול ישראל.

אבל לא יעזור שנפגין מול חמאס כי מה שמשפיע עליו יותר הוא דעת הקהל בעזה.      אך אם נכעס על ממשלת ישראל, ונכעס על שלא ניסתה לקדם שום פיוס, היא אכן תילחץ ותתחיל לפעול, לרווחת כולנו ובעיקר לרווחת מי ששבויים כבני-ערובה.

 

ולאלו שקופצים כאן להגיד ש"מה אתה מבלבל ת'מוח, במילא אין עם מי לדבר…." חשוב להגיד שכל סכסוך יגמר בסופו של דבר בדיבור, והמצב העצוב היום הוא שבממשלת ישראל אין עם מי לדבר, שימו-לב שאפילו לא התקיים דיון על הצעת ההודנא.     אולי ההצעה גרועה, אולי אסור לקבל, אבל אני מצפה מהממשלה שלי שתבדוק, שתקיים דיון…

[1] אולי נשמע שאני מאשים רק את ממשלת ישראל ולא את החמאס, ולא-כך, חמאס אחראי ואשם בהרבה רעות וכך גם ממשלת ישראל הנוכחית.    העובדה שבמוחנו אם אתה מאשים את הממשלה אתה "מוציא נקי" את החמאס, זו בעצמה עובדה מדאיגה.

[2] זה שהדברים התחילו לזוז לא אומר שהשיגו השגים גדולים.  בסופו של דבר אנחנו מדברים על ממשלה שמאמינה מאד בחיסול מדינת רווחה, בהגדלת העוני, בכל מעשה שמגדיל פערים.   אולי הם באמת מאמינים שזה ממריץ אנשים למאמץ גדול כדי להצליח, ואולי הם בעיקר מאמינים בכך שזה מייצר חברה שבה תפיסת העולם הכוחנית, תחרותית, השגית – והיא שטובה לדברים הרעים שהם כלכך רוצים.

[3] גם בענין הזה לא תמיד מספיק שההנהלה נבהלת מדעת הקהל של הסטודנטים, במקרה הזה יש "מאחורי הגב" של ההנהלה את הגורם המתקצב, האוצר, והוא פחות נסער ממה חושבים כמה סטודנטים במכללה זו או אחרת.      בענין זה מאבק מרצים ארצי, כשעיקר כעסם של הסטודנטים יופנה אל הממשלה- זה יעשה את העבודה מול שרי החינוך והאוצר שמאד רוצים את אהדת הצעירים.

[4] גם כאן צריך להגיד משהו על-כך שבפועל השגי המחאה היו קטנים.  ביבי הרי רוצה להקטין את מדינת הרווחה ככל שאפשר והמחאה וועדת טרכטנברג לחצו ההיפך, בסופו של דבר הוא די ניצח, וזה אומר רק שהדרך של מאבקי עובדים היא דרך חלקית שצריכה להיות מתורגמת לשינוי פוליטי, אך אין זה אומר שהדרך הזו לא שוה כלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.