עדיף להיות מעמד בינוני אך כזה שתומך במדינת רווחה מצמצמת פערים

קראתי את הספר "מועדון האידיוטים" של יונתן קו.  קראתי ונהניתי.  הספר מספר על שנות התבגרותם של כמה צעירים בברמינגהם שבאנגליה של שנות השבעים.

אפשר להרגיש מתוך הספר את ההשתנות של אנגליה משנות הששים הסוערות, ומעשרים וחמש שנות מדינת הרווחה הטובה אל עבר הנצחון התצ'ריסטי שיהרוס את בריטניה לדורות.

עוד לפני עלית תאצ'ר כבר רואים את האיגודים המקצועיים נחלשים (ביל, אבא של דאג – אחד המתבגרים – הוא איש האיגוד המקצועי במפעל המכוניות של ליילנד, לקראת סוף הספר הוא עייף, עייף ומובס כשמנכ"ל חדש מגיע למפעל ומייד מתחיל ב"פיטורי יעול").

בביה"ס לומד ילד אחד שחור – ריצ'רדס, שהגיע מג'מייקה, והוא ספורטאי טוב המתחרה על אליפות ביה"ס מול לבן מעצבן שכמובן משתמש בגזענות כדי להחליש את ריצ'רדס.

בעזרת הקטע הזה רואים את עלית הימין הקיצוני-הגזעני בבריטניה, ימין שמבסס את עצמו על שנאת זרים,  אחד משותפיו של ביל לאיגוד המקצועי הוא משותפי הסוד של ארגון גזעני של עליונות לבנה..   ביל שונא אותו ומצליח לגרש אותו מהמפעל.

גיבור הספר הוא בנג'מין, שאביו עובד כמנהל זוטר במפעל, ובהדרגה רואים את אביו מאמץ עמדות שמרניות יותר ויותר, ואת האח הצעיר פול שנעשה מעריץ של הקפיטליזם ופועל לבחירתה של תאצ'ר.

כך רואים את שנות השבעים של בריטניה כתקופה שבה הממשלה לא אהודה כלכך, הימין עולה בהדרגה בתערובת של שנאת זרים, שנאת פועלים ואיגודים, הערצת הכסף וה"הצלחה" יחד עם נסיון של הרבה דמויות פשוט להסתדר בחיים הגונים.

 

הספר כתוב מצוין וגם חיבר לי סיפורים רבים שאני מכיר על שנות השבעים, השנים של המעבר מהמהפכה הגדולה של שנות הששים אל הדכאון של שנות השמונים והלאה.

איך מרגיש המעבר הזה?

דוד פרץ כתב ביקורת תרבותית מרגשת על תקליט ישן של ליאונרד כהן new skin for an old ceremony"  הביקורת הזו מראה בכישרון רב איך התקליט מבטא את תחושת הכשלון של אחרי שנות הששים.   התקליט שיצא ב 1974 מבטא את התחושה של אין סיכוי לאהבה (לכו לקרוא).

 

שנות השבעים מתאפיינות גם בתהליך שמהפכנים רבים משנות הששים פשוט "התברגנו" ו"הסתדרו" ואולי בעצם "בגדו".

 

חלק מהם בגד, חלק מהם כלל לא…

בישראל למשל, בשנות השבעים קרה נס גדול, ממשלתו הראשונה של רבין, שקיבלה חברה מוכה (אחרי מלחמת יום כיפור) ומרובת פערים (הפנתרים השחורים העלו את המצוקה על סדר היום), ממשלה זו עשתה שינוי אדיר בתוך שנתיים וחצי[1]: צמצום פערים רציני, ויותר מזה צמצום גדול בעוני, עד שסעדיה מרציאנו איש הפנתרים אמר לרבין באחת ההזדמנויות שאין סיבה למאבק כי הדברים משתפרים….

 

והנה, רבים מבני המעמד הבינוני (שרבים מהם הפכו למעמד בינוני בזכות מערכת הרווחה הישראלית שאיפשרה להם ללמוד ולהתפתח[2]) מתחילים לדבר כנגד מערכות הרווחה והעבודה המאורגנת.

הרבים האלו מצטרפים לתנועת ד"ש ולוקחים כ 12 מנדטים ממפלגת העבודה ותורמים בכך למהפך ההיסטורי,   ולאן הם מובילים? אל מדיניות הפרטת מדינת הרווחה, אל הגדלה מחודשת של פערים, אל החלשת העבודה המאורגנת, אל החלשת מערכות היצור ועידוד מערכות הרווח הפיננסי[3] (הספקולטיבי ברובו) ועוד…[4].

 

התהליך הזה, של היהפכות למעמד בינוני ומייד אחרי זה "בגידה" במה שאיפשר לך להתפתח הוא תסריט מוכר ועצוב, אך לעתים קרובות מדי מהווה בסיס לכתיבה אוטומטית כנגד כל מי שהוא מעמד בינוני.

(השאלה של מה צריך ויכול לעשות המעמד הבינוני עלתה לאחרונה גם בקטע חשוב שכתב השבוע בועז גורפינקל שהוא חבר, וחבר לדרך בקבוצת יסו"ד).

כאן חשוב לי במיוחד להדגיש שיש אפשרויות שונות.   מעמד בינוני יכול לרצות להרויח מחולשתם של החלשים יותר, (והפוליטיקה של סוג  מעמד בינוני שכזה תהיה להאשימם בעוניים, בחולשתם ועוד…)[5].

אבל יש מעמד בינוני אחר שרוצה מדינת רווחה חזקה, שרוצה צמצום פערים, בעיקר ע"י הקטנת העושר האגדי של עשירים והעברתו (בעזרת מיסוי, לא צריך בכוח) למימון תקציבי הרווחה הנרחבים.

 

אני רוצה להיות מעמד בינוני שכזה.

למה בכלל לרצות להיות מעמד בינוני? פשוט, כי מעמד בינוני זה אומר שיש לך מידה רבה של בטחון במערכות חייך.

אני רוצה יציבות בעבודות שבהן אני עובד, אני רוצה יציבות במערכות לשאר משפחתי, אני רוצה את היציבות שתאפשר לי חופש לקבל החלטות על חיי.

להבנתי – זה החלק הטוב של מעמד בינוני.

והחלק היותר טוב הוא שאני בהחלט יכול לרצות את זה שלא בזכות אומללותו של האחר.

תשובה ודנקנר, ביבי ליברמן בנט ושקד, חייבים שחלק מהציבור יהיו אומללים, כדי שהם יוכלו להתעשר ולשלוט.

מעמד בינוני יכול, אם הוא רוצה, להחיות חיים הגונים בלי שהאחר חייב להיות עני ואומלל.

 

[1] עבודת המ.א. שלי עסקה במדיניות של ממשלה זו וזיהתה שינוי משמעותי ומכוון לכיוון של הקטנת העוני וצמצום פערים, ע"י חיזוקה (בעצם ביסוסה) של מדינת הרווחה הישראלית.     הדברים נעשו למרות שתנאי הפתיחה הכלכליים של ממשלת רבין היו נוראיים בעקבות מלחמת יום-כיפור שהיתה מכשול כלכלי עצום (היא הייתה מכה אנושה קודם כל מסיבות אנושיות, אך גם מכשול כלכלי גדול).  אשמח להעביר את העבודה למי שיתענין.    כאן אפשר למצוא תקציר שהתפרסם בכתב העת "פנים".

[2] כשאני מלמד על התקופה אני משתמש בביטוי "וישמן ישורון ויבעט", ומזכיר מכרים רבים בני גילי, שבזכות מערכת רווחה טובה מאד – במקרה שלי קיבוצית – זכו להשכלה ולהתפתחות במקצועות חופשיים, ובהמשך פיתחו תחושת עליונות מול כל הקולקטיביזם הכרוך בעבודה מאורגנת.

[3] מוכרת התמונה של חיילים במלחמת לבנון הראשונה שמתקשרים הביתה למכור או לקנות מניות.

[4] הטבלאות והגרפים בעבודת המ.א. מראים איך השינוי מתרחש כבר ב 1978, הקטנת ההוצאה לרווחה, התחלת ההפרטה, גאוות בגין בהחלשת האיגוד המקצועי והיצור, והכל מוחלף בתוכנית שיקום שכונות…

[5] זאת בדיוק הפוליטיקה של יש עתיד, של מתעשרי הליכוד ולאחרונה באופן חזק ביותר גם של הבית היהודי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.