הבלוג שלי

על חברה של צדק ורווחה במקום חברה של רווח וצדקה

02/12/2019 | 0 תגובות

על חברה של צדק ורווחה במקום חברה של רווח וצדקה

 

נגמרו הפריימריס בעבודה, נבחרה נבחרת מצוינת (תשוו לימין ותראו אחד אחד הם עולים על כל ארבעה מהצד השני).

נבחרת שרובה פועל ליצירת חברה של צדק ורווחה, במקום חברה של רווח וצדקה.

הימין הכבד (ליכוד, ימין חדש וישן, "ישראל ביתנו-אז אנחנו לוקחים") ברור ובולט בפעולתו לטובת הרווח של המעטים וזריקת פירורים לרבים.

 

מי שמענין הוא דווקא כחלון, כחלון שצועק מעל כל שלט "רק לכחלון אכפת", בעצם אומר ממש "אני בעד רווח וצדקה, אני דואג לצדקה כי לכל הממשלה לא איכפת".

תגיד כחלון, אם זו ממשלה כלכך מרושעת, ממשלה שלכל חבריה לא אכפת מהציבור, למה אתה אומר שתמשיך לשרת בה? למה תמליץ על ביבי להקים גם את הממשלה הבאה?

 

אולי כי זה מה שאתה רוצה? ממשלה שתעשה עוד רווחים על חשבון אנשים, ואתה תהיה "הצדיק" שדואג לצדקה לאומללים!

הרי אתה שר אוצר, אתה יכולת להגדיל תקציבים לבריאות, לחינוך, לתחבורה הציבורית…… אבל לא.   שהחברה תמשיך להצטמק, העוני ימשיך לגדול, ואתה תבוא ותושיט יד למסכנים, ככה שיזכרו תמיד מי המושיע!

 

ואורלי לוי-אבקסיס, מתי היא פעלה למען מדיניות של הרחבה כלכלית?   (אל תחפשו – התשובה היא שהיא כלל לא פעלה, והיא ישבה במפלגה שמדיניותה הכלכלית היא הכי ימין מגדיל-פערים שאפשר).

גם אורלי לוי-אבקסיס כמו כחלון עשו כמה דברים חשובים למען החלשים, שניהם שידרו והיו משענת לחלשים בתוך ים הרשע שבו פעלו.

אבל שניהם לא פעלו בכלל לשנות את המהלך הכולל של הרשע, שניהם פעלו להיות "הצדיקים", בתוך מדיניות (שבמקרה של כחלון הוא יכל לשנותה!) שהם שותפים לה של הגדלת הרשע, הפגיעה, הפער והניצול.

 

אני מצביע עבודה, יש שם מספיק צדיקים שיעשו את הצדקה שכחלון ולוי-אבקסיס עושים, אך יש בה בעיקר כאלו שידאגו למדיניות צדק ורווחה שתקטין את מספר אלו שצריכים הצלה ע"י צדיקים.

אפשר לנצח בבחירות. עם אבי גבאי.

12/01/2018 | 0 תגובות

הדרך לנצחון בבחירות מתחילה באמונה שאפשר.

אפשר לנצח בבחירות הקרובות. גם בבחירות הקודמות הסקרים היו רעים למחנ"צ ואח"כ היתה עליה כשכולם מאמינים שיהיה מהפך.  (מה קרה בסוף – נגיע לזה בהמשך).

אפשר.   הכוח העיקרי שיש לביבי הוא האמונה הרווחת שמה שלא יהיה הוא ינצח בבחירות.   בכלל לא.   חלק ענק מהמאמץ שלו הוא ליצור את מראית העין הזו.

תראו כמה הוא משקיע ביצירת מראית העין הזו:

  • לא הולך לשום מקום שיש בעיה ושלא יריעו לו שם (זה עלוב, זה מעיד כמה לא אכפת לו מהאזרחים, אבל זה בעיקר מעיד כמה הוא מנסה לעבוד על תדמית המנצח)
  • לכנסים שהוא עורך יש מערך אדיר לשדל ליכודניקים לבוא, מעטים מאד באים.
  • אין ראיונות, אין שאלות חופשיות, כדי שתמיד יגיד רק מה שהוא רוצה. כדי שלא יצא "רע".
  • אלפי טוקבקיסטים בתשלום, ועושי לייקים בתשלום שמייצרים את התחושה שיש לו קהל מעריצים ענק.

בקיצור, יש לו אוהדים, אבל הרבה פחות ממה שחושבים.   וכאן אנחנו נכנסים לתמונה ומשנים את המצב.

קודם כל בזה שאומרים בטח שאפשר לנצח.

אפשר.   אם כל אחד מהרוצים בשינוי יתחילו להגיד כך, נזיז אלפי ועשרות אלפים שגם רוצים שינוי אבל זזים הצידה מתחושת חוסר האונים.

חוסר האונים שלנו הוא הכוח של ביבי.

אפשר לשנות את זה.  פשוט, נתחיל בלהגיד שאפשר, ומי שיזלזל – הסביר לו, גם הוא יעשה כך הלאה.

 

נכון, קל יותר להיות ספקן ולא להתאכזב, אבל אתה מתאכזב מהמציאות שכבר מציקה מדי יום, ו אפשר לנצח.

ו…כן,   אבי גבאי.  עם אבי גבאי ננצח.  יש בו הרבה איכויות רלוונטיות ואני רואה ממש איך הוא בונה את הבסיס לנצחון גם בבחירות הארציות.

נדמה לי שצריך להסביר למה גבאי ולא למשל ברק, לבני, גנץ וכו'…. האמת היא פשוטה מבחינתי:

  • לגבאי יש איכויות שהולכות ומתגלות בהדרגה של שילוב חזק של "אחד משלנו" יחד עם נחישות להשתלט על מה שצריך ומה שחדש. חשוב לי להגיד שאני הצבעתי לעמיר פרץ בבחירות לראשות..)
  • שימו כל אחת מהאפשרויות האחרות ואחרי עליונת בסקרים יתחילו לרדת… כל אחד נראה טוב כשהוא לא צריך להתמודד עם המורכבויות.

אז, בואו נאמין בעצמנו שנתניהו לא כזה לא מנוצח, בואו נודיע לעולם שאבי גבאי יהיה ראש הממשלה הבא, ובואו עכשיו להתנדב במטה השטח של המחנ"צ.

 

 

הערה קטנה לסיום שלא קובעת את כל התמונה אבל יש בה משהו, מיד לאחר הבחירות היה עיסוק רב בפער שבין המדגמים לבין התוצאות, זה היה עוד "יום כיפור" של הסוקרים שהתנצלו כל היום…

לאט לאט התחילו לעלות לי בפייסבוק אמירות אחרות – שביבי גנב את הבחירות ע"י הונאה גדולה.

הטיעון היה שכמות המצביעים שלכאורה הצביעו בשעתיים האחרונות גדולה לאין-שיעור ממה שקרה בכל מערכת בחירות קודמת.

הסתקרנתי אבל חשדתי, תיאורית קונספירציה מוגזמת – זה מה שאמרתי לעצמי.

השבוע בוזי הרצוג התיחס לזה בסיום הראיון איתו בידיעות אחרונות, ובן כספית בטור השבועי שלו.  תיאורית הקונספירציה תפסה קהל..

אז חזרתי למדגמים ולתוצאות האמת, והתברר שהמדגמים צדקו במדויק לגבי המשותפת, יש עתיד, כולנו, הבית היהודי, ש"ס.   טעו במידה לגבי יהדות התורה, ישראל ביתנו ומרץ.  כשההבדלים שם נובעים ממאות קולות והסכמי עודפים..

איפה "טעו" המדגמים? רק ב3 מנדטים יותר למחנצ ופחות לליכוד.   עכשיו זה כבר נראה יותר דומה לתעלול במחשבים.  כי גם אם באמת בשעות 20-22 נעו אלפי מצביעי ליכוד לקלפיות (בעיקר בעקבות אזהרת ביבי על המצביעים הערבים) הרי למה ש 3 המנדטים האלו ירדו בדיוק מהמחנצ? למה לא מאחרות?

אפשר לנצח בבחירות.

10/23/2018 | 0 תגובות

הדרך לנצחון בבחירות מתחילה באמונה שאפשר.

אפשר לנצח בבחירות הקרובות. גם בבחירות הקודמות הסקרים היו רעים למחנצ ואח"כ היתה עליה כשכולם מאמינים שיהיה מהפך.  (מה קרה בסוף – נגיע לזה בהמשך).

אפשר.   הכוח העיקרי שיש לביבי הוא האמונה הרווחת שמה שלא יהיה הוא ינצח בבחירות.   בכלל לא.   חלק ענק מהמאמץ שלו הוא ליצור את מראית העין הזו.

תראו כמה הוא משקיע ביצירת מראית העין הזו:

  • לא הולך לשום מקום שיש בעיה ושלא יריעו לו שם (זה עלוב, זה מעיד כמה לא אכפת לו מהאזרחים, אבל זה בעיקר מעיד כמה הוא מנסה לעבוד על תדמית המנצח)
  • לכנסים שהוא עורך יש מערך אדיר לשדל ליכודניקים לבוא, מעטים מאד באים.
  • אין ראינות, אין שאלות חופשיות, כדי שתמיד יגיד רק מה שהוא רוצה. כדי שלא יצא "רע".
  • אלפי טוקבקיסטים בתשלום, ועושי לייקים בתשלום שמייצרים את התחושה שיש לו קהל מעריצים ענק.

בקיצור, יש לו אוהדים, אבל הרבה פחות ממה שחושבים.   וכאן אנחנו נכנסים לתמונה ומשנים את המצב.

קודם כל בזה שאומרים בטח שאפשר לנצח.

אפשר.   אם כל אחד מהרוצים בשינוי יתחילו להגיד כך, נזיז אלפי ועשרות אלפים שגם רוצים שינוי אבל זזים הצידה מתחושת חוסר האונים.

חוסר האונים שלנו הוא הכוח של ביבי.

אפשר לשנות את זה.  פשוט, תתחילו בלהגיד שאפשר, ומי שיזלזל – הסבירו לו, גם הוא יעשה כך הלאה.

 

נכון, קל יותר להיות ספקן ולא להתאכזב, אבל אתה מתאכזב מהמציאות שכבר מציקה מדי יום, ו אפשר לנצח.

ו…כן,   אבי גבאי.  עם אבי גבאי ננצח.  יש בו הרבה איכויות רלוונטיות ואני רואה ממש איך הוא בונה את הבסיס לנצחון גם בבחירות הארציות.

 

הערה קטנה לסיום שלא קובעת את כל התמונה אבל יש בה משהו, מיד לאחר הבחירות היה עיסוק רב בפער שבין המדגמים לבין התוצאות, זה היה עוד "יום כיפור" של הסוקרים שהתנצלו כל היום…

לאט לאט התחילו לעלות לי בפייסבוק אמירות אחרות – שביבי גנב את הבחירות ע"י הונאה גדולה.

הטיעון היה שכמות המצביעים שלכאורה הצביעו בשעתיים האחרונות גדולה לאין-שיעור ממה שקרה בכל מערכת בחירות קודמת.

הסתקרנתי אבל חשדתי, תיאורית קונספירציה מוגזמת – זה מה שאמרתי לעצמי.

השבוע בוזי הרצוג התיחס לזה בסיום הראיון איתו בידיעות אחרונות, ובן כספית בטור השבועי שלו.  תיאורית הקונספירציה תפסה קהל..

אז חזרתי למדגמים ולתוצאות האמת, והנה הן:

 

שימו לב שהמדגמים צדקו במדויק לגבי המשותפת, יש עתיד, כולנו, הבית היהודי, ש"ס.   טעו במידה לגבי יהדות התורה, ישראל ביתנו ומרץ.  כשההבדלים שם נובעים ממאות קולות והסכמי עודפים..

 

איפה "טעו" המדגמים? רק ב3 מנדטים יותר למחנצ ופחות לליכוד.   עכשיו זה כבר נראה יותר דומה לתעלול במחשבים.  כי גם אם באמת בשעות 20-22 נעו אלפי מצביעי ליכוד לקלפיות (בעיקר בעקבות אזהרת ביבי על המצביעים הערבים) הרי למה ש 3 המנדטים האלו ירדו בדיוק מהמחנצ? למה לא מאחרות?

חולשתו של הכוח

07/24/2018 | 0 תגובות

חולשתו של הכוח

השבוע ראינו כמה חלש הוא הטראמפ הכוחני, כלכך הרבה כוח הוא מפגין שיש לו, כלכך הרבה קסם יש לו בעיני תומכיו כ"אלוף העיסקאות", והנה – העיסקה הכי טובה שהוא הצליח להביא לארה"ב היא התרפסות מוחלטת בפני מי שנתפס אצלו כחזק יותר[1].

זה כוח זה?

 

זה מזכיר לי ספר שיצא כמה שנים אחרי מלחמת לבנון (הראשונה), אשר מניב כתב על "חולשתו של הכוח", כדי לשכנע ישראלים להפסיק להאמין ש"רק בכוח".

 

(דרך אגב – שימו לב שהרבה מאלו שבטוחים ש"הערבים מבינים רק כוח" הם כאלו שבעצמם מבינים רק כוח…)

 

בואו נפרק את הנושא קצת יותר:

יש את אלו שמבינים רק כוח, אפשר להמשיל אותם לאנשים עם מימד אחד בחיים, הם רואים רק קו אחד, הקו של יותר ופחות כוח.

האנשים האלו ינסו לצבור ולהפעיל כוח, ותו-לא.    וכל דבר הם יבינו על הציר היחידי של יותר ופחות כוח, וגם כשלא יפעילו כוח, עדיין יחשבו רק במושג הזה…

ולכן עולם מושגיהם יהיה של הכרעה, כיסוח, נצחון, ומצד שני תבוסה, השפלה וכו'.

 

נדמה לי שחלק גדול מהבעיות בישראל נובעת מכך שהרבה מאד אזרחים רואים כך את העולם.  ציר אחד וזהו.     נקרא לזה כאן "חשיבה על ציר אחד"[2]

תיזכרו רגע בכעס העצום שהיה בישראל במלחמת לבנון השניה, הרבה חיילים אמנם כעסו מסיבות עניניות (שינויי המשימות התכופים, בעיות קשות עם הציוד, סיפורי ה"פלאזמות") אבל הרבה בציבור כעסו מאד בגלל שהחיזבאללה לא "הובס", לא ברח.

העלבון על כך שלא הבסנו בקלות, הוא שהיה כלכך גדול בציבור, ועל העלבון הזה רכבה הפלתם של אולמרט ופרץ.[3]

 

נדמה לי שעד היום העלבון שחשים ישראלים רבים מול כל מי שמצליח לעמוד מולנו הוא כוח פוליטי עצום.

אבל הענין עם כוח הוא שמי שיש לו רק את הציר הזה, צפוי להיות רכרוכי כמו שהציג לנו טראמפ לאחרונה.     זוהי חשיבה שיש בה ציר אחד, ואז אם מישהו מעליך אתה מעריץ אותו ו"מבין מיד את מקומך" על הציר, וקופא בנקודה!         עלוב, ובאותה עליבות חיים הרבה מדי ישראלים ורוב הממשלה שלנו.[4]

 

לשמחתנו יש ישראלים אחרים שמבינים שהציר של הכוח אינו היחיד שמשפיע על ההתנהגות של הפלסטינים.    אפשר לשמוע לא מעט שאומרים ש"האמת שרוב הפלסטינים היו רוצים עבודה ופרנסה ושקט"….

אני שמח להגיד שאני שומע את החשיבה המורכבת הזו גם אצל סטודנטים לאומנים מאד.   כתבתי בלעג "חשיבה מורכבת" כי זו בסה"כ חשיבה נכונה אך בעלת שני צירים, "חשיבה מישורית", כזו שבטוחה שאנשים מושפעים מכוח ומצרכי הקיום וזהו!  חשיבה מאד דו-מימדית, ולצערי רוב רובם של הישראלים נתקע שם.

לצערי רוב רובם של הישראלים, אלו שרוצים להוסיף הומניזם לאישיותם, נתקעים במישוריות הדו-מימדית הזו.

 

אני שומע מאנשים רבים בדרום, כאלו שרוצים להדגיש את הומניותם, על כך שפעם היינו נוסעים לעזה הרבה, ו"איזה יחסים היו לנו איתם", או כאלו ש"מתיחסים יפה אל הפועלים שלהם", ואפילו יש להם שיחות איתם….[5].

ומהרבה אנשים אתה שומע את ההבנה ללב העזתים שחיים בתנאים נוראיים, ו"ברור שככה אי-אפשר" – אבל "החמאס"… "למה הם בוחרים את החמאס"…

ההדגשות האלו משמחות אותי, כי הן הרחבה של הראיה הצרה של הכוח, והן הכרחיות כדי להוביל שינוי משמעותי, אך הניחוח של הקולוניאליסט המדבר על הילידם עולה חזק מאד מהשיח הזה, ומתסכל… מתסכל איך ההומניסט לא מזהה את ההקשר הקולוניאלי, את יחסי הכוח המובנים בינו לבין הפלסטיני המחייך בחנותו.

 

הייתי רוצה שנוכל לראות את העולם בשלושה וארבעה מימדים, שנוכל לראות גם את מימד הגובה ואת מימד הזמן שיתנו שניהם "עומק" לחשיבה שלנו.

עומק שכזה יאפשר לנו לראות שאנשים בהחלט מורכבים מתנאי חיים בסיסיים, ובלי שיפור בהם לא יתייבשו ביצות השנאה, אך גם לאחר תחילת שיפור בהם אנשים ירצו שיפור נוסף בתחושות אנושיות רבות של זהות, שייכות, הרגשת בטחון חברתית ועוד צרכים אנושיים שמאסלו הציב בסולמו.

גם מימד הזמן יוכל לאפשר לנו לראות את התהליכים ארוכי הטווח, נוכל לראות למשל שאם שלטנו 40 שנה בעזה ובעיקר דיכאנו שם את ה"ילידים", יהיה זה מגוחך לצפות שברגע שיצאנו משם כל שליטתנו תימחק ותיעלם מזיכרונם מיידית.   יש עומק גם בתודעתו של אדם.   (וכך גם הטראומות הצרובות בזכרון היהודי-ישראלי).

 

לסיכום,

נראה שבכל מערך "צירי" שאנו חושבים בו, כאשר יש "תקלה" או קושי, אנחנו יורדים מימד אחד בחשיבה:

מי שחושב רק עם ציר אחד של הכוח, קופא בנקודה אחת כשהוא מאוים.

מי שחושב במישור ורואה את אומללותם של אויביו, מאבד את זה כשבא עימות וחוזר לחשוב רק בציר אחד.

מי שיש לו עומק של נפח מסוגל לראות את מורכבותו של האדם החי ממול, אך זה יצטמצם לדו-מימדי (ל"צרכי החיים") כשהשאלות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות יפעילו כעס ועימות.

ואולי רק מי שרואה גם את מימד העומק של הזמן יוכל להחזיק מעמד מול הטירוף הזה שביבי, בנט, ליברמן, הניה, סינואר, טראמפ, פוטין, ארדואן, אורבן ומטרופים אחרים רוצים שנחיה בו.

 

 

[1] קראתי שתומכים רבים שלו מספרים לעצמם שבעצם הוא עבד על פוטין, שבעצם הוא – כ"אלוף העסקאות" – עשה כאן משהו מתוחכם במיוחד……. וזה מזכיר לי מה קורה לחסידי כת כאשר נבואה מרכזית שלהם מתבדה.   למשל כשהמשיח לא מגיע בתאריך שגורו הכת הצהיר….    האם הכת מתפרקת? לא ולא, בדרך-כלל האנשים מתחזקים באמונתם שהנבואה צודקת ומדויקת…  רק "אנחנו לא הבנו בדיוק"….  ככה חסידי ביבי וטראמפ.

[2] בשריון היו אומרים "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח".     זכור לי שלפעמים אמרו את זה בהתכוונות – למשל כשלא הצלחת לפתוח בורג…  ולפעמים זה נאמר בציניות…

[3] אני זוכר מאמרים בעיתונות שניסו לשכנע ש"כן ניצחנו", אל מול רוח הנכאים הכללית, שלצערי היתה יותר בגלל שתחושת הכוח נפגמה, ופחות מדי בגלל הדברים האמיתיים שיש לבכות בגללם, החללים, הפצועים, קשיי העורף שלא תפקד בצפון…

[4] כמו ששר מאיר אריאל "אדם צועק את מה שחסר לו.    ליברמן צועק חזק – כי הוא בעצם אדם חלש שעושה הרבה דאווין… וכך גם צעקנים אחרים.

[5] חשוב לי להדגיש שאני בעד שיחה ויחס טוב לפועלים, וקשר טוב עם העזתים.  אני רק חושב שהתעלמות מההקשר הקולוניאליסטי היא מגבלה אמיתית של "חשיבה מישורית"

עדיף להיות מעמד בינוני אך כזה שתומך במדינת רווחה מצמצמת פערים

07/11/2018 | 0 תגובות

קראתי את הספר "מועדון האידיוטים" של יונתן קו.  קראתי ונהניתי.  הספר מספר על שנות התבגרותם של כמה צעירים בברמינגהם שבאנגליה של שנות השבעים.

אפשר להרגיש מתוך הספר את ההשתנות של אנגליה משנות הששים הסוערות, ומעשרים וחמש שנות מדינת הרווחה הטובה אל עבר הנצחון התצ'ריסטי שיהרוס את בריטניה לדורות.

עוד לפני עלית תאצ'ר כבר רואים את האיגודים המקצועיים נחלשים (ביל, אבא של דאג – אחד המתבגרים – הוא איש האיגוד המקצועי במפעל המכוניות של ליילנד, לקראת סוף הספר הוא עייף, עייף ומובס כשמנכ"ל חדש מגיע למפעל ומייד מתחיל ב"פיטורי יעול").

בביה"ס לומד ילד אחד שחור – ריצ'רדס, שהגיע מג'מייקה, והוא ספורטאי טוב המתחרה על אליפות ביה"ס מול לבן מעצבן שכמובן משתמש בגזענות כדי להחליש את ריצ'רדס.

בעזרת הקטע הזה רואים את עלית הימין הקיצוני-הגזעני בבריטניה, ימין שמבסס את עצמו על שנאת זרים,  אחד משותפיו של ביל לאיגוד המקצועי הוא משותפי הסוד של ארגון גזעני של עליונות לבנה..   ביל שונא אותו ומצליח לגרש אותו מהמפעל.

גיבור הספר הוא בנג'מין, שאביו עובד כמנהל זוטר במפעל, ובהדרגה רואים את אביו מאמץ עמדות שמרניות יותר ויותר, ואת האח הצעיר פול שנעשה מעריץ של הקפיטליזם ופועל לבחירתה של תאצ'ר.

כך רואים את שנות השבעים של בריטניה כתקופה שבה הממשלה לא אהודה כלכך, הימין עולה בהדרגה בתערובת של שנאת זרים, שנאת פועלים ואיגודים, הערצת הכסף וה"הצלחה" יחד עם נסיון של הרבה דמויות פשוט להסתדר בחיים הגונים.

 

הספר כתוב מצוין וגם חיבר לי סיפורים רבים שאני מכיר על שנות השבעים, השנים של המעבר מהמהפכה הגדולה של שנות הששים אל הדכאון של שנות השמונים והלאה.

איך מרגיש המעבר הזה?

דוד פרץ כתב ביקורת תרבותית מרגשת על תקליט ישן של ליאונרד כהן new skin for an old ceremony"  הביקורת הזו מראה בכישרון רב איך התקליט מבטא את תחושת הכשלון של אחרי שנות הששים.   התקליט שיצא ב 1974 מבטא את התחושה של אין סיכוי לאהבה (לכו לקרוא).

 

שנות השבעים מתאפיינות גם בתהליך שמהפכנים רבים משנות הששים פשוט "התברגנו" ו"הסתדרו" ואולי בעצם "בגדו".

 

חלק מהם בגד, חלק מהם כלל לא…

בישראל למשל, בשנות השבעים קרה נס גדול, ממשלתו הראשונה של רבין, שקיבלה חברה מוכה (אחרי מלחמת יום כיפור) ומרובת פערים (הפנתרים השחורים העלו את המצוקה על סדר היום), ממשלה זו עשתה שינוי אדיר בתוך שנתיים וחצי[1]: צמצום פערים רציני, ויותר מזה צמצום גדול בעוני, עד שסעדיה מרציאנו איש הפנתרים אמר לרבין באחת ההזדמנויות שאין סיבה למאבק כי הדברים משתפרים….

 

והנה, רבים מבני המעמד הבינוני (שרבים מהם הפכו למעמד בינוני בזכות מערכת הרווחה הישראלית שאיפשרה להם ללמוד ולהתפתח[2]) מתחילים לדבר כנגד מערכות הרווחה והעבודה המאורגנת.

הרבים האלו מצטרפים לתנועת ד"ש ולוקחים כ 12 מנדטים ממפלגת העבודה ותורמים בכך למהפך ההיסטורי,   ולאן הם מובילים? אל מדיניות הפרטת מדינת הרווחה, אל הגדלה מחודשת של פערים, אל החלשת העבודה המאורגנת, אל החלשת מערכות היצור ועידוד מערכות הרווח הפיננסי[3] (הספקולטיבי ברובו) ועוד…[4].

 

התהליך הזה, של היהפכות למעמד בינוני ומייד אחרי זה "בגידה" במה שאיפשר לך להתפתח הוא תסריט מוכר ועצוב, אך לעתים קרובות מדי מהווה בסיס לכתיבה אוטומטית כנגד כל מי שהוא מעמד בינוני.

(השאלה של מה צריך ויכול לעשות המעמד הבינוני עלתה לאחרונה גם בקטע חשוב שכתב השבוע בועז גורפינקל שהוא חבר, וחבר לדרך בקבוצת יסו"ד).

כאן חשוב לי במיוחד להדגיש שיש אפשרויות שונות.   מעמד בינוני יכול לרצות להרויח מחולשתם של החלשים יותר, (והפוליטיקה של סוג  מעמד בינוני שכזה תהיה להאשימם בעוניים, בחולשתם ועוד…)[5].

אבל יש מעמד בינוני אחר שרוצה מדינת רווחה חזקה, שרוצה צמצום פערים, בעיקר ע"י הקטנת העושר האגדי של עשירים והעברתו (בעזרת מיסוי, לא צריך בכוח) למימון תקציבי הרווחה הנרחבים.

 

אני רוצה להיות מעמד בינוני שכזה.

למה בכלל לרצות להיות מעמד בינוני? פשוט, כי מעמד בינוני זה אומר שיש לך מידה רבה של בטחון במערכות חייך.

אני רוצה יציבות בעבודות שבהן אני עובד, אני רוצה יציבות במערכות לשאר משפחתי, אני רוצה את היציבות שתאפשר לי חופש לקבל החלטות על חיי.

להבנתי – זה החלק הטוב של מעמד בינוני.

והחלק היותר טוב הוא שאני בהחלט יכול לרצות את זה שלא בזכות אומללותו של האחר.

תשובה ודנקנר, ביבי ליברמן בנט ושקד, חייבים שחלק מהציבור יהיו אומללים, כדי שהם יוכלו להתעשר ולשלוט.

מעמד בינוני יכול, אם הוא רוצה, להחיות חיים הגונים בלי שהאחר חייב להיות עני ואומלל.

 

[1] עבודת המ.א. שלי עסקה במדיניות של ממשלה זו וזיהתה שינוי משמעותי ומכוון לכיוון של הקטנת העוני וצמצום פערים, ע"י חיזוקה (בעצם ביסוסה) של מדינת הרווחה הישראלית.     הדברים נעשו למרות שתנאי הפתיחה הכלכליים של ממשלת רבין היו נוראיים בעקבות מלחמת יום-כיפור שהיתה מכשול כלכלי עצום (היא הייתה מכה אנושה קודם כל מסיבות אנושיות, אך גם מכשול כלכלי גדול).  אשמח להעביר את העבודה למי שיתענין.    כאן אפשר למצוא תקציר שהתפרסם בכתב העת "פנים".

[2] כשאני מלמד על התקופה אני משתמש בביטוי "וישמן ישורון ויבעט", ומזכיר מכרים רבים בני גילי, שבזכות מערכת רווחה טובה מאד – במקרה שלי קיבוצית – זכו להשכלה ולהתפתחות במקצועות חופשיים, ובהמשך פיתחו תחושת עליונות מול כל הקולקטיביזם הכרוך בעבודה מאורגנת.

[3] מוכרת התמונה של חיילים במלחמת לבנון הראשונה שמתקשרים הביתה למכור או לקנות מניות.

[4] הטבלאות והגרפים בעבודת המ.א. מראים איך השינוי מתרחש כבר ב 1978, הקטנת ההוצאה לרווחה, התחלת ההפרטה, גאוות בגין בהחלשת האיגוד המקצועי והיצור, והכל מוחלף בתוכנית שיקום שכונות…

[5] זאת בדיוק הפוליטיקה של יש עתיד, של מתעשרי הליכוד ולאחרונה באופן חזק ביותר גם של הבית היהודי.

המחלמה בעזה ומה אפשר ללמוד על ממשלתנו מהתנהלותה בענינים אחרים?

06/05/2018 | 0 תגובות

(מוקדש במיוחד לחברי בעוטף עזה – המוחזקים כ"בני-ערובה" של הסכסוך המדמם בין כלל ישראל ובין עזה.)

 

עדיין ימים מדממים בינינו לבין עזה, והיום השריפה הגדולה בשדה שליד ספיר…

ומה עושה הממשלה? כלום.  היא מפסידה מזה קולות? לא.  כמה שפחות תעשה כך תרויח יותר.                                   איך זה עובד?

 

זה עובד כי בכל סיבוב כזה חלק נוסף מאנשי ישראל (ובתוך זה אנשי העוטף) כועסים יותר על העזתים,  חלק נוסף משתכנע שאין, אין, אי-אפשר איתם יותר.[1]

 

ידידה כעסה עלי השבוע ואף אמרה "קודם תגור בעוטף ואז תדבר".   ולה אני רוצה להגיד את התובנה הבאה: כל עוד תכעסי (ובצדק את כועסת) בעיקר על העזתים – תמשיכי לקבל עוד ועוד סיבובים על הראש שלך.

עצוב אבל זו האמת – ממשלת ישראל הנוכחית (ובכלל ממשלות ימין) לא סופרות את כולנו.   וגם לא את אנשי העוטף…     הם יודעים לעשות פרצופים רציניים, דאגניים.  אבל הם סופרים רק את השאלה אם אתם נגדם או בעדם.

וכל עוד אנחנו מקללים את העזתים, אנחנו לא מוחים נגדם.  ברגע שנתקוף את הממשלה על שהיא מעדיפה מלחמה על נסיונות פיוס – הם ירוצו לנסות נסיונות-פיוס.

איך אני יודע?

למדתי את זה מסכסוכי עבודה (עצוב להגיד אך במקרה הזה העזתים הם המפגינים – לצערנו הם מפגינים עם טילים..ואנחנו הלקוחות השבויים… – ותושבי העוטף סובלים במיוחד..)

בכל סכסוך עבודה שראיתי בשנות ממשלות ימין, כל זמן שהסובלים מהשביתות כעסו על השובתים, הממשלה הרגישה שהיא יכולה להמתין עד שישברו, וגם אם זה יקח עוד הרבה זמן.

אבל, במספר קטן של מקרים שבו הכעס הציבורי הופנה למקבלי ההחלטות, אלו מיהרו לנסות לסיים את הסבל.

דוגמא אקטואלית היא שביתות הנכים, שימו-לב איך הממשלה ניסתה להתעלם, אך כאשר ראתה ש"הפנתרים הנכים" מקבלים אהדה אפילו מהנהגים שנתקעים בגללם בפקקים – הדברים התחילו לזוז.[2]

 

דבר דומה ראינו בשנים האחרונות בסכסוכים שהובלנו כסגל זוטר במכללות ובאו"פ, כל זמן שהסטודנטים כעסו בעיקר על המרצים –  ההנהלה משכה זמן מתוך הנחה שהמרצים ישברו (והרי הם לא מקבלים משכורת על ימי השביתה שלהם..).        והנה בחלק מהמכללות ששבתו השנה הועד עשה מאמץ להטות את דעת -הסטודנטים לטובת המרצים, והנה זה פלא, ההנהלה אצה-רצה לדבר.[3]

ואפשר גם להזכר במחאת האוהלים ב 2011, איך הממשלה ניסתה בהתחלה ללעוג למוחים, בהמשך עשתה המון מאמצים לתייג ולפלג בין "מעמד הביניים הנהנתן/הצפוני" לבין אנשי הפריפריה.   אבל משלא הצליחו – ביבי עשה כל מאמץ להקטין את האש.[4]

 

אם נחזור לגבול עזה, תושבי העוטף שבהם גם חברים יקרים, אתם בני הערובה של אנשי עזה הרוצים למחות על מצבם, נראה בהחלט שאנשי חמאס מרושעים מנסים להעיבר את הכעס אל מול ישראל.

אבל לא יעזור שנפגין מול חמאס כי מה שמשפיע עליו יותר הוא דעת הקהל בעזה.      אך אם נכעס על ממשלת ישראל, ונכעס על שלא ניסתה לקדם שום פיוס, היא אכן תילחץ ותתחיל לפעול, לרווחת כולנו ובעיקר לרווחת מי ששבויים כבני-ערובה.

 

ולאלו שקופצים כאן להגיד ש"מה אתה מבלבל ת'מוח, במילא אין עם מי לדבר…." חשוב להגיד שכל סכסוך יגמר בסופו של דבר בדיבור, והמצב העצוב היום הוא שבממשלת ישראל אין עם מי לדבר, שימו-לב שאפילו לא התקיים דיון על הצעת ההודנא.     אולי ההצעה גרועה, אולי אסור לקבל, אבל אני מצפה מהממשלה שלי שתבדוק, שתקיים דיון…

[1] אולי נשמע שאני מאשים רק את ממשלת ישראל ולא את החמאס, ולא-כך, חמאס אחראי ואשם בהרבה רעות וכך גם ממשלת ישראל הנוכחית.    העובדה שבמוחנו אם אתה מאשים את הממשלה אתה "מוציא נקי" את החמאס, זו בעצמה עובדה מדאיגה.

[2] זה שהדברים התחילו לזוז לא אומר שהשיגו השגים גדולים.  בסופו של דבר אנחנו מדברים על ממשלה שמאמינה מאד בחיסול מדינת רווחה, בהגדלת העוני, בכל מעשה שמגדיל פערים.   אולי הם באמת מאמינים שזה ממריץ אנשים למאמץ גדול כדי להצליח, ואולי הם בעיקר מאמינים בכך שזה מייצר חברה שבה תפיסת העולם הכוחנית, תחרותית, השגית – והיא שטובה לדברים הרעים שהם כלכך רוצים.

[3] גם בענין הזה לא תמיד מספיק שההנהלה נבהלת מדעת הקהל של הסטודנטים, במקרה הזה יש "מאחורי הגב" של ההנהלה את הגורם המתקצב, האוצר, והוא פחות נסער ממה חושבים כמה סטודנטים במכללה זו או אחרת.      בענין זה מאבק מרצים ארצי, כשעיקר כעסם של הסטודנטים יופנה אל הממשלה- זה יעשה את העבודה מול שרי החינוך והאוצר שמאד רוצים את אהדת הצעירים.

[4] גם כאן צריך להגיד משהו על-כך שבפועל השגי המחאה היו קטנים.  ביבי הרי רוצה להקטין את מדינת הרווחה ככל שאפשר והמחאה וועדת טרכטנברג לחצו ההיפך, בסופו של דבר הוא די ניצח, וזה אומר רק שהדרך של מאבקי עובדים היא דרך חלקית שצריכה להיות מתורגמת לשינוי פוליטי, אך אין זה אומר שהדרך הזו לא שוה כלום.

הימין תמיד נראה כמנצח. עד הקריסה הגדולה.

05/18/2018 | 0 תגובות

יאוש פוליטי, ככה אני מרגיש, במיוחד בגלל שממש נראה ש"הולך להם".  נתניהו וממשלתו נראים על הסוס. הכל הולך להם.

קול בראשי מתקומם כי ברור לי שהם גרועים.

קול אחר בראשי, הקול הביקורתי אומר: ואולי הולך להם כי הם צודקים, אולי תחשוב שוב…

ומיד אני מתעשת ורואה שגם לפוטין הולך, וגם לארדואן, וגם לאורבן בהונגריה.. (יש מספיק רשעים למלא את כל הראש בדוגמאות).

 

הקול הדואג נבהל מכך שרוב הציבור מתלהב מהצלחתו של נתניהו ויתן לו עוד תמיכה.

 

ואני מרגיש שצריך לנסות להבין את הקטע המוזר הזה, הצלחתם של אלו שברור שעושים רע.   ממש "דרך רשעים צלחה".

 

התובנה שיש לי בענין קשורה בהבדל די בסיסי בין שלטון ימין לשלטון מרכז/שמאל, שלטון ימין פועל בשתי דרכים שטובות לטווח קצר ומזיקות לטווח ארוך:

  • להימנע מטיפול בבעיות.
  • כשבעיות צצות – להשתמש בהן להסטת תשומת הלב ע"י הסתה. ועדיין לא לטפל בבעיה באמת.

 

התובנה שלי היא שכשלא מטפלים בבעיה, בעצם לא נוגעים בה, אז בטווח המיידי ההרגשה יותר רגועה.    אתן דוגמא: נתניהו התגאה המון שנים שכשהוא היה ראש-ממלשה (ב1996-1999) היה הכי הרבה שקט בטחוני בישראל.

זה כנראה היה נכון, אבל הסיבה לא היתה ש"הפלסטינים הבינו כוח" כמו שהוא ניסה לטעון, אלא שהוא לא נגע בבעיות גדולות, ולכן היה שקט.

מה הבעיה במדיניות שכזו? שהיא טובה לטווח קצר, בעיות שלא מטפלים בהן גדלות ומתישהו מתפוצצות[1].  האינתיפאדה השניה משנת 2000 היא ההתפוצצות, שהטריגר לה היה עלית שרון להר-הבית, אך הסיבות היו התסכול והכעס שהצטברו בשנים של "אין בעיות".

 

שלטון עניני בדרך-כלל מטפל בבעיות, ואז עולות עוד ועוד בעיות שמחכות כבר הרבה זמן, ואם מטפלים טוב בבעיות הן בהדרגה יתמתנו.  וכך קורה ששלטון נורמלי מרגיש לאזרחים כאילו יש הרבה ענין בטווח המיידי, אבל הוא מצליח לקיים חברה בריאה ונורמלית ובה מתחים וסכסוכים רבים כל הזמן, ואילו שלטון ימין מצליח לשדר הרגשת רגיעה, שמתפוצצת לרסיסים אחרי כמה שנים.

 

הרגשת הרגיעה כמובן שלא משכנעת את האנשים שמרגישים פגועים ממשהו (וזה יכול להיות גם עניני שכר ותנאי עבודה, צפיפות בבתי-חולים ועוד ועוד.. ולא רק שליטה כובשת על פלסטינים).    ומכיון שהם ימשיכו להתלונן, או לשבות או למחות, השלטון עובר לדרך הפעולה הבעייתי יותר– הסטת תשומת-הלב ע"י הסתה.

ההסתה המתמדת ע"י השלטון עוזרת לתומכיו להמשיך ולהשתכנע ש"נפלא פה", אך מחייבת החרפה מתמדת של ההסתה והמהלכים הנלווים לה.  ומכאן הסלמה מתמדת שתיעצר רק בהתרסקות.

אפשר לתאר את ההבדלים בין שתי הגישות השלטוניות בגרף המצורף

 

ואם נחזור להיום, אז כמובן שאין רגיעה, אבל הרבה מדי אנשים בישראל מתפעלים מכך שיחסית שקט בגדה המערבית, ונראה כאילו הכיבוש יכול להמשיך ולהצליח, "אז מה אתם רוצים, שקט יחסית".   ולי ברור שה"שקט" הזה יתפוצץ שוב ושוב.   הפחדת הערבים יכולה לעבוד לתקופה, ועוד תקופה, אבל היא חייבת להתפוצץ כי הבעיות קיימות ונערמות עוד ועוד.

 

יש עוד מקור לרצון הציבורי הזה ב"רגיעה" המזויפת.  מקור שנובע מרצון אנושי (חיובי לדעתי) להרמוניה, למצב ש"כולנו מסכימים", לתחושת אחדות ויחד.           אני מאד מכבד את הרצון הזה, ובאופן אישי אני מתרחק מאנשים שואפי-מדנים.

אלא שהרצון הזה מסוכן לחיים של אדם בוגר, אדם בוגר מבין שבכל מקום בחייו יהיו רצונות שונים, לא תהיה הרמוניה אמיתית אלא בזמנים מיוחדים בהם משהים את ההבדלים לרגע.

אדם מבוגר מבין שחיי משפחתו יהיו עשירים ומשמעותיים יותר אם יכיר בשוני, ברצונות השונים ואף המתנגשים.

אדם מבוגר בחברה הרחבה יכיר שחייבים להיות אינטרסים ורצונות שונים ואף מתנגשים.

הימין בונה על הרצון האנושי להרמוניה ומשווק משיחיות. המשיחיות הזו מתנגשת במציאות שמעצם טיבה היא מלאת שונויות, ולכן המשיחיות חייבת להתגלגל לעוד הסתה, הסתה שתפקידה הפוליטי הוא להרחיק את האחר אל "מחוץ למחנה", ותפקידה הנפשי הוא לספר שהאחר הוא פשוט לא חלק מהגוף האנושי "ההרמוני", כלומר – בדמיון של הציבור הרחב, יש "בינינו" הרמוניה, ואלו שמערערים עליה הם "מחוץ לקבוצה".   וכך ההרמוניה הדמיונית נשמרת ואף מתחזקת.

יאוש.  אבל ברור שבסופו של דבר ננצח, כי הבעיות שלא מטופלות נשארות.

רק חבל על המחיר הרב שנשלם בדרך.

 

[1] מכיון שאני אוהב מתמטיקה, יש לי נוסחה לענין הזה.   אם אפשר לנסח את עוצמתה של בעיה בין המספרים 0-2, הרי שלאורך זמן גודלה של הבעיה יעלה בחזקה ריבועית.  וכך – אם הבעיה היתה קטנה מאחד, הרי שלאורך זמן תקטן (כי 0.5 בריבוע = 0.25) אך אם היתה גדולה מאחד, הרי שלאורך הזמן היא תלך ותגדל.

05/08/2018 | 0 תגובות

שאלת עזה

רציתי לכתוב על דברים אחרים אך הארועים מסביב מסיטים הכל.  שוב מתח וסבל בעוטף עזה וברצועה, שוב חברים שלי מהעוטף אוכלים את תוצאות הרשעות של רשעים בחמאס ורשעים בממשלת ישראל.

והנה עמית סגל מערוץ 2, מנצל את ההזדמנות של הויכוח על השאלה האם שלטון הרוב הדמוקרטי יהפוך לעריצות הרוב בלא-דמוקרטיה, כדי להגניב את ההתנתקות ולרכב על הכעס שיש לישראלים רבים על עזה.

בואו נפרק את השטויות והרשעות שלכתב עמית סגל כאן.

הוא כותב ש"גרשו" 10000 איש מבתיהם[1], המילה "גירשו" היא השקר שהימין הצליח להנכיח מאז ההתנתקות.   וככל שהמצב מול עזה גרוע הימין אוסף עוד קולות לזכותו, למרות שהוא – הימין – אחראי למצב הרע עכשיו ולמצב הרע קודם.

 

אז מה היה בהתנתקות? ממשלת ישראל החליטה להוציא את ישראל מעזה.  הוציאו צבא, הוציאו ציוד, הוציאו את כל מה שישראלי.

[1]כבר במספר 10,000 אפשר לראות את דרכי הרמייה, בכל תהליך ההתנתקות דיברו על 7,000 איש.  מאיפה גדל המספר? תגידו שהוא "עיגל"? יותר הגיוני לעגל ל 5,000.   זה מעיד על רמת הדיוק של האיש הזה, שגדל בבית שמתגאה באבא טרוריסט.

ואז נשארה השאלה, מה עושים עם אזרחי ישראל שרוצים להשאר שם?

אפשר היה לעשות שני דברים (ובחרו בדבר היותר-אחראי).

  • אפשר היה להודיע לאזרחים: "מי שרוצה עזרה במעבר, כולל פיצוי ועזרה בסידור חיים חדשים – נעזור ביד נדיבה, אך מי שלא רוצה – לא נריב איתו". רבים מחברי אמרו שזה מה שצריך לעשות[2]–מול החוצפה של אזרחים לדרוש מהממשלה שלא לעזוב את עזה, רק כדי של 7,000 איש ימשיך להיות אפשרי לחיות שם.
  • הבעיה באפשרות א' היא שאמנם ברור שהרוב היו בורחים ברגע האחרון, אך צפוי היו שכמה ישארו שם, ואולי אף יהרגו ע"י העזתים, וזה בעצמו היה מביא לעוד סבב מלחמתי… לי נראה שבמקרה כזה מותר למדינה להכריח את אזרחיה שלא להשאר בשטח.  אפילו בכוח.
  • האפשרות השניה היתה להודיע לאזרחים לעזוב, ולהכריח בכוח את אלו שמתעקשים. זה מה שנבחר. ולדעתי זו האפשרות היותר-הומנית.

 

צריך להגיד כאן לאנשי הגוש משהו פשוט: ליבי על אבדן הפנטזיה, פנטזיה שטופחה ע"י ממשלות בישראל.    אבל גם לכם יש אחריות בטעות, אתם ראיתם שבשביל חייכם שם חייבים לשלוט בכוח על כשני מיליון איש.  ברור שזה לא יכול להמשיך לתמיד.  בטח אל כל עוד אנחנו דמוקרטיה.

ויותר מזה, ב40 השנים שבהם ישבנו בתוך עזה, חלק גדול מתהליך ההתנחלות נעשה באופן לא-דמוקרטי, חלקו במאחזים לא חוקיים, חלקו בתהליכים מאחורי גבם של האזרחים, אבל את התוצאות של זה קיימנו כולנו, גם אני הייתי במילואים באכיפת השליטה חמש פעמים ושנאתי כל רגע.[3]

אז לא "גירשנו", אלא יצאנו.

אבל מה אני אומר לכל אלו שאומרים שכל המהלך היה טעות?

 

במקרה אני מלמד עכשיו במכינה בספיר על עליית הלאומיות (לפני כ 150 שנה), ועל הדרישה הגוברת של קבוצות לעצמאות לאומית.

בתוך השיעור העליתי את השאלה האם לאזרחים תמיד טוב יותר אחרי העצמאות.   כשבודקים רואים שבערך בחצי מהמדינות היה שיפור ניכר במצב, אך בערך בחצי מהמדינות המצב כלל לא השתפר אחרי העצמאות.

וזה מפתיע, כי הרי ברור שכל מי שנלחם להשתחרר משלטון זר עשה זאת כדי להשתחרר מדיכוי, והנה, בחלק ניכר מהארצות באסיה ואפריקה השלטון העצמאי הפך גם הוא למדכא.

זה מדכא במיוחד מכיון שבאותן ארצות המאבק לעצמאות כלל הרבה אנשים, והנה נגמר המאבק ושוב רוב האזרחים תחת דיכוי.

מסקנת השיחה היתה שאמנם עצמאות לא תמיד משפרת את המצב באופן מיידי, אך שלטון זר, כלומר קולוניאליזם רע הרבה יותר כי ישאר מנצל גם לאורך טווח.

 

אם נסתכל על הרבה ממדינות אפריקה ואסיה שהתחילו את עצמאותם בדיכוי, משהו לאט לאט משתנה לחיוב, לאורך זמן יש תקוה.   ואילו טיבט שנשארת בשלטון סין כל הזמן – כלום בה לא מעלה תקוה להפסקת השעבוד.

וכך גם עזה, לצערנו ולצערם השתלט החמאס ויצר דיכוי גדול.                                                                           אבל אם היינו נשארים שם עד היום לא היה שם דיכוי גדול?   שחרור ועצמאות אמנם אינם ערובה לחופש אבל הם תנאי הכרחי לשם כך.

 

האמת שלרוב הישראלים לא אכפת מהדיכוי בעזה, אכפת רק אם הם יורים עלינו או שולחים אש בשדותינו.

זאת טפשות, כי שכן שרע לו יהיה שכן רע.

ולא משנה אם רע לו כי אבא שלו רע אליו, או בגללי…. גם אם אבא שלו רע אליו יש סיכוי שהוא יוציא את זה עלי.

אבל צריך להגיד יותר מזה, המצב בעזה רע גם בגללנו וגם בגלל החמאס.  האסון הישראלי הגדול ביותר הוא שאנשים כבר לא יכולים לחשוב "גם וגם", אם החמאס "אשם" אז אנחנו "נקיים" או להפך.

אבל יש גם וגם, יש בחמאס מי שנבנים ומתחזקים מהסכסוך ולכן פועלים לשמר אותו, ויש בישראל את כל הממשלה הימנית הזו שממש פועלת כדי לתחזק את הסכסוך פעיל ומחריף.

 

רבים טוענים "הנה יצאנו מעזה אז למה הם יורים" ועל זה צריך להגיד שניים-שלושה דברים חכמים:

  • המצור. (לא צריך להוסיף סתם מילים, ואין צורך בהצטדקויות ש"אין באמת מצור ועוד שטויות שכאלו.  יש)
  • ההתנתקות היתה ללא מו"מ, אנשי עזה אמרו שכל עוד נמשך הכיבוש על חצי פלסטין (הגדה המערבית) הם לא באמת יכולים לשבת בשקט. זה נראה כתירוץ של מי שרק רוצים להלחם, לא?   אבל זה לא כך, תחשבו על השאלה למה חייל ישראלי מהצפון נלחם בעזה, הרי יורים רק עד תל אביב…. כך גם החצי השני של עזה תחת כיבוש ולכן ברור שישתתפו במאבק.
  • פיוס לוקח זמן. מיה סביר כתבה ספר מרתק בשם "פיוס", היא הלכה לבדוק מה קורה ברואנדה ובדרום-אפריקה בשאלת הפיוס שלאחר הנוראות שעברו שם.

אלו שתי מדינות שבהן הוחלט על מהלכי פיוס אסרטיביים מאד, לאחר הסדרת מצבי המלחמה/דיכוי.                                                   ולמרות המאמצים עדיין יש רק התחלות של פיוס.  יקח זמן.  (מענין איך זה באירלנד).     גם בינינו לפלסטינים, אחרי שאינשאללה יהיה שלום – יקח זמן.

 

ועל חוסר הסבלנות הישראלי הזה צריך להגיד גם משהו, אם חוסר הסבלנות היה מכוון ללחוץ על הממשלה להשתדל יותר לעשות שלום – ניחא, אלא שחוסר הסבלנות משרת את האמונה ש"אי-אפשר איתם".     זה משרת איזו יהירות קולוניאליסטית של "יצאנו!" עכשיו תהיו מלאכים.                           כמו כל חצוף אנחנו עוד מעיזים להגיד: "הנה הפסקתי להרביץ לך, אז בוא נהיה עכשיו מיד חברים בנפש".

ואני מזהה כאן גם משהו חולני בכמיהה הישראלית לימות משיח, מחר יהיה שלום אז מייד נהיה אחוקים.   רגע, ומה עם הכאבים? שלי, שלנו, שלהם?

 

הקריאה ב"פיוס" של מיה סביר עוזרת לי להכנס לפרופורציות.

 

זוהי שאלת עזה, והיא לא תיפתר אם כל קושי ישרת רק את הנימוקים להחרפת העימות, היא לא תיפתר אם כל הצעת-הודנה תיענה בהתעלמות.  היא לא תיפתר אם המצור יהפוך אותם ליותר עניים ויותר מצוקתיים.

היא לא תיפתר אם הפגנות עממיות שגם סיכנו אותנו נענות מייד בכוחנות רבה – והופכות בשל כך למאבק בהובלת חמאס ששורף את כל עוטף עזה.

 

…אז למה מדינות עצמאיות לא הופכות דמוקרטיות?  חכו לתפוסט הבא…

[1]כבר במספר 10,000 אפשר לראות את דרכי הרמייה, בכל תהליך ההתנתקות דיברו על 7,000 איש.  מאיפה גדל המספר? תגידו שהוא "עיגל"? יותר הגיוני לעגל ל 5,000.   זה מעיד על רמת הדיוק של האיש הזה, שגדל בבית שמתגאה באבא טרוריסט.

[2]היה מי שאמר את זה באופן הציורי – "נועלים את השער וזורקים את המפתח"

[3]גם רוב הימנים שנאו את זה, בסבב הראשון של הגדוד שלי באינתיפאדה (הראשונה..) באו לראיונות מג"ד לבקש שחרור המספר הרגיל שהיה בא תמיד, בסבב השני הוכפל המספר, בסבב החמישי כל אנשי הגדוד באו לספר על בעיות בבית, בעיות מיוחדות בעבודה וכו'…….      במילואים עצמם התחלפו (כי נשברו) 3 מ"פים תוך כדי 30 יום.   וזה עוד באינתיפאדה הראשונה שבה היו בעיקר אבנים.

נאום יש לי חלום של מרטין לותר קינג בתרגום מלא לעברית

04/07/2018 | 0 תגובות

תרגמתי את נאום לצורך לימודו בקורס ההסטוריה שאני מעביר במכינות.

מהתגובות נראה שהתרגום טוב.

 

אני מציע לקרוא את זה על רקע הנאום עצמו

הנה הקובץ:

i have a dream

התוצאות החברתיות המחריבות של 40 שנות כלכלה מרחיבת פערים

04/04/2018 | 0 תגובות

הבטחתי לעצמי שמדי יום שלישי אעלה פוסט.  הפסח ניצח אותי השבוע.. אני מקווה לחזור לקצב מיד "ארחי החג".

40 השנים הרעות

מאמצע שנות השבעים הימין הכלכלי (שהוא בדרך-כלל גם הימין המדיני) מתחיל לעלות במערב ולשנות את המדיניות הכלכלית, ממדיניות מרחיבה חברתית ומצמצמת-פערים למדיניות מגדילת פערים ועוני.

הדמויות הבולטות הן תאצ'ר ורייגן אבל התופעה נוגעת בכל המדינות וגם בישראל (לישראל אקדיש פוסט נפרד).

שקופית 17 (במצגת) מציגה 4 דרכים עיקריות בעזרתן עשו מדיניות אחרת לגמרי, והשקופיות 18-21 מראות כל אחד מאלו.

אני מעדיף שלא לארחיב כאן כרגע, גם כי כתבו על כך לא מעט ויותר טוב, (כאן אפשר לראות הסבר של פרופ' לכלכלה רוברט רייך שהיה שר העבודה בממשלת הנשיא קלינטון) וגם כדי להגיע לתוצאות השליליות של המהלכים הכלכליים הרעים האלו.

אני רוצה להרחיב על התוצאות החברתיות השליליות של המהלך, תוצאות שיוכלו להסביר לנו חלק מהטירוף הפוליטי שסביבנו.

 

שקופית 23 מראה שוב את הגרף המלווה את המצגת כולה, פשוט כי הוא מציג את עיקר הנתונים בגרף אחד: העליה בעושרו של האחוזון העליון אומרת גם ירידה לאחרים ואיתו גידול בעוני.      למה פערים הם תוצאה חברתית-כלכלית שלילית? כי הם מביאים איתם עוני, הקטנת הרווחה לרבים, ריכוז כוח בידי מעטים (ובזה החלשת הדמוקרטיה הממשית) ושינויים חברתיים רבים נוספים הנובעים ממיקוד מעוות של הכוח.

שקופית 24 מראה את חלוקת העושר והכוח בצורה גרפית מאד ונותנת כמה דוגמאות לעיוותים המדוברים: למשל שחצי מחברי הקונגרס האמריקאי הם מיליונרים, לעומת 1% בכלל החברה, ומחקרים מהשנים האחרונות הראו שרוב עיסוקו של הקונגרס היה בהמשך העשרת העשירים.

נתון מרתק נוסף הוא שחצי מהמדינה העשירה בעולם היא עניה או קרובה לעוני, וזה תולדה ישירה של הרחבת הפערים, כך גם מערכת הענישה המופרעת ביותר בעולם החופשי.

שקופית 25 מפנה אל גרף אחד מתוך הדוקטורט של ד"ר משה שעיו מהאונ' העברית, במאמר שעיו מנסה להסביר מדוע העניים מעדיפים מדיניות כלכלית שרעה להם.

כחלק מהמאמר הוא מביא נתונים המראים בבירור שיש "חליפין" בין גאווה לאומית ובין שויון כלכלי ומדיניות רווחה[1], רואים בברור שהמדינות בהם לאזרחים יש גאווה לאומית רבה הן המדינות עם פחות שויון ועם פחות רווחה.      

 

תחשבו על הדבר המדהים הזה: באופן ברור וחד-משמעי (קו המגמה של הגרף מובהק לגמרי) ככל שיש פחות במה להתגאות – יש יותר גאווה לאומית.

זוהי אחת התוצאות המשוגעות של השינוי הכלכלי-חברתי, הדגש החזק על תשובות מזויפות, על גאווה לאומית במקום סולידריות ממשית[2].

אותה סולידריות מזויפת מבוססת על הגדלת המתחים הקבוצתיים בתוך המדינה ומול "אויביה", במקום על ריכוכם.

 

השקופית הבאה מראה את ההקשר החברתי-כלכלי של עלית הימין הקיצוני, כלומר עלית מפלגות שנאה.  

המידע הברור הוא שהימין הקיצוני היה חלש מאד ברחבי אירופה ב30 השנים הטובות, ואילו מאז הוא עולה כפורח בהתאמה חזקה עם עלית הפערים והעוני.

חשוב להדגיש, עלית הימין הקיצוני היא תוצאה ברורה של עלית העוני הפערים ומדיניות אי-הרווחה ואי-האחריות של המדינה כלפי אזרחיה.

אפשר לראות את הקשר הברור בשקופית 26 המראה קשר ברור בין גובה האבטלה וגובה התמיכה בלה-פן בבחירות האחרונות בצרפת.

 

העובדה שהימין הקיצוני "מתפרנס" חזק גם מהפחד מזרים קשורה לכך שקליטת הזרים גרועה במיוחד בשנים הרעות לעומת הטובות.

נרחיב מעט – אירופה קלטה זרים רבים מאז מלחמת העולם השניה, אלו נקלטו קשה גם בשנים הטובות, אך כשמשוים את הקליטה ב30 השנים הראשונות לקליטה האסונית ב 40 השנים שאח"כ – קל לראות את הפער לרעה.

ב 40 השנים האחרונות אין גישת רווחה, אין תחושת אחריות המדינה לאזרחיה, ותיקים כחדשים, והמצוקה של החדשים מביאה רבים מהן להסתגרות בגטאות ובתרבות המוצא.

התוצאה היא חשש גדל של הותיקים על תרבותם וזהותם, יחד עם תחרות ממשית בשוק העבודה של המוחלשים, והתוצאה היא הצבעה גוברת לימין הקיצוני שמבוסס ברובו על מצוקה ותחושת הזנחה.[3] [4]

 

שתי השקופיות הבאות (27,28) מראות שארה"ב שנחשבה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלויות", הפכה לארץ האפשרויות המוגבלות מאד, כלומר למדינה בה המוביליות החברתית נעצרה מאד.

ההפניה מתוך הכותרת היא אל מאמר של דפנה מאור על ירידת המוביליות החברתית בארצות רבות במערב ב40 השנים האחרונות.

הגרף השני נקרא "עקומת גטסבי הגדול[5]" והיא מראה את מיעוט המוביליות הכלכלית ככל שמדינה היא פחות שויונית.

 

תופעה חברתית בעייתית נוספת היא עליית הצרכנות המוגזמת דוגמא להשתלטות של ה"צרכנות" על חיינו אפשר לראות בהתבהמות שבאה לידי ביטוי בהתנפלות על סיילים (הפניה מתוך שקופית 22) מביך מאד.   זוהי תמונת הקצה של העולם הצרכני.

עולם זה היה קיים גם בשנות החמישים והשישים, אך התחזק מאד מאז נפילת התקוה לשינוי חברתי.

שקופית 29 מביאה את שירו הגאוני של ברכט על העולם הצרכני.   רואים שהפוטנציאל הצרכני היה קיים שם כבר לפני-כן.

 

הצרכנות מוזכרת כאן כחלק מ"התשובות המזויפות" שאנשים נותנים לעצמם, והכוונה שבגלל שאין משמעות אמיתית בחברה כה מרושעת (מגדילת פערים, עוני ומתחים) הרי שאנשים נאלצים לתת לעצמם תשובות מזויפות למשמעות.

התשובה הצרכנית היא אחת מהחלולות שבהן.

 

ל"תשובה" הבאה אין הפניה, הפרויקט הזהותי, ההדגשה של הזהות האתנית, התחזקה מאד משנות השמונים והלאה, הן בצד השמרני של המפה החברתית-פוליטית, והן בצד החותר לשינוי.

הפוליטיקה של הזהויות היא תשובה שאינה רק חלולה, מכיון שהיא נוגעת בשאלות אמת חשובות של דיכוי ואפליה תרבותיים ואחרים.[6]   החלק המזויף שבהן הוא המידה, המידה בה ההדגשה הזהותית מחליפה את הדגשים הפוליטיים האחרים.

 

שקופית 30 מראה עד איזה עומק העיוות האנושי מגיע בעקבות הגדלת הפערים הכלכליים: חוקרים באונ' קנט שבאנגליה בדקו את מידת ההגזמה העצמית (כאן)

המענין הוא שהמתאם המדויק ביותר בין מידת ההגזמה העצמית הממוצעת במדינה הוא לאי-השויון הכלכלי.    ברור, לא? ככל שהחברה יותר השגית-תחרותית (והיא מראה את זה בשיטת טראמפ: לא תשיג – תוטבע…) אתה צריך יותר להחצין את עצמך, יותר שואו-אופ… יותר להתרחק מעצמך ומאחרים..

 

נראה שמשנות השבעים והלאה, הנסיגה מהיכולת לשינוי כלכלי וכלכלי-חברתי הביאה פעלים חברתיים רבים להתמקדות באקולוגיה ופמיניזם, התמקדות חשובה עד מאד, ויחד עם זה חלקם הלכו לכיוון של בלעדיות והתנתקות משאלות הכלכלה, שהן בפועל אלו שהגדילו את סיכויי התפתחותו לטובה של האדם בשלושים השנים שלפני-כן.

כלומר, "הזיוף" הוא במידה, ובניתוק (כאשר התקיים) בין המאבק עצמו לתמונת הכלכלית-חברתית הכוללת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בהקשר של העניים – שאיננו המוקד בקטע שכאן – הוא מציג עובדה ברורה, בעוד רוב האזרחים ברוב החברות מצביעים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם: כלומר, ככל שהם יותר עשירים הם מצביעים פחות למפלגות הפועלות להגדלת המיסוי והשויון, הרי ששכבת העניים ממש אינם מושפעים מהשיקול הזה.

ההסבר של שעיו לתופעה המוזרה הזו הוא שהעניים ממש איבדו בד"כ אמון בסיכוי לשינוי, ובוחרים להצביע למה שלפחות נותן להם כוח עכשוי אמיתי (אם כי מדומה בחלקו) – לחיזוק הזהות הלאומית, כי זה עיקר הכוח שיש להם.

[2] סולדיריות משמה דאגה ממשית למצבו של השכן, גאווה לאומית חזקה או רע מזה: לאומנות היא סולידריות מזויפת כי היא מרגישה כאילו  באמת אכפת ממני, אך אכפת ממני רק כל עוד אני "חייל" טוב ההולך בתלם המצופה.  תחושה כזו משיגה את המניע החזק ללכת בתלם הלאומי/לאומני וכאן יש מעגל חוזר על עצמו שקצת מסביר "למה העניים מצביעים למי שפוגע בהם".

[3] דני גוטויין כתב על השסעים המתגלים בחברה הישראלית סביב משפטו של אלאור אזריה,  שהם המתחים בין מי שחש כ"עובד קבלן" בחברה הישראלית, לבין מי שחש מסודר ולכן גם מסתכל בעיניים "מערכתיות".   https://danigutwein.wordpress.com/2016/08/29/אלאור-אזריה-ועובדי-הקבלן

 

[4] גם בישראל אפשר לזהות – לדעתי – איך תרבות ההזנחה של המדינה ב 40 השנים האחרונות מובילים לקליטת עליה רעה יותר מבעבר, כי – עם כל כשלי הקליטה הרבים של שנות ה 50 – הרי שקליטה של 600,000 ע"י ישוב של 600,000 היתה חייבת להיות קשה מאד.  ויאלו קליטת כמה עשרות אלפי עולים מאתיופיה ע"י 5 מיליון היתה צריכה להיות קלה מאד, ולטענתי חלק מהקושי שקהילת יוצאי אתיופיה סוחבים איתם עד היום נעוץ בחברה התחרותית, רבת המתחים ואף הגזענית שהתפתחה בישראל עקב השינוי הכלכלי ותוצאותיו החברתיות-כלכליות שהתרחש כאן משנות השמונים.    כך שגם אם המדינה נקטה מהלכי קליטה טובים למדי, הרי שהחברה הישראלית כבר קולטת הרבה פחות טוב, בעיקר את מי שבא בלי כסף.

[5] גטסבי, הדמות הספרותית, הפכה למושג של מוביליות כלכלית.

[6] כאן חשוב להאיר זוית חשובה של בעיותיה של מדינת הרווחה הקלאסית: אחת מהבעיות היא שמדינת הרווחה של 30 השנים הטובות גם הרשתה לעצמה לומר לאזרחים איך הם צריכים להיות, ובדרך-כלל אמרה זאת מנקודת המוצא של הגבר הלבן ושאפה "לתקן" את כל השאר.

נראה שחלק מהמוטיבציה לתיקון ה"אחרים" נובע מאופייה המחנך, וקובע ההסדרים של מדינת הרווחה, מאופיה המודרניסטי.

במובן זה חלק מהדרייב הפוסט-מודרניסטי והמפרק בא מהצורך לעקוף את הסדר הממשטר, לא פלא הוא שחלק מהמיעוטים מצאו דרך עוקפת להתקדם בעזרת השוק החופשי.