הבלוג שלי

התוצאות החברתיות המחריבות של 40 שנות כלכלה מרחיבת פערים

04/04/2018 | 0 תגובות

הבטחתי לעצמי שמדי יום שלישי אעלה פוסט.  הפסח ניצח אותי השבוע.. אני מקווה לחזור לקצב מיד "ארחי החג".

40 השנים הרעות

מאמצע שנות השבעים הימין הכלכלי (שהוא בדרך-כלל גם הימין המדיני) מתחיל לעלות במערב ולשנות את המדיניות הכלכלית, ממדיניות מרחיבה חברתית ומצמצמת-פערים למדיניות מגדילת פערים ועוני.

הדמויות הבולטות הן תאצ'ר ורייגן אבל התופעה נוגעת בכל המדינות וגם בישראל (לישראל אקדיש פוסט נפרד).

שקופית 17 (במצגת) מציגה 4 דרכים עיקריות בעזרתן עשו מדיניות אחרת לגמרי, והשקופיות 18-21 מראות כל אחד מאלו.

אני מעדיף שלא לארחיב כאן כרגע, גם כי כתבו על כך לא מעט ויותר טוב, (כאן אפשר לראות הסבר של פרופ' לכלכלה רוברט רייך שהיה שר העבודה בממשלת הנשיא קלינטון) וגם כדי להגיע לתוצאות השליליות של המהלכים הכלכליים הרעים האלו.

אני רוצה להרחיב על התוצאות החברתיות השליליות של המהלך, תוצאות שיוכלו להסביר לנו חלק מהטירוף הפוליטי שסביבנו.

 

שקופית 23 מראה שוב את הגרף המלווה את המצגת כולה, פשוט כי הוא מציג את עיקר הנתונים בגרף אחד: העליה בעושרו של האחוזון העליון אומרת גם ירידה לאחרים ואיתו גידול בעוני.      למה פערים הם תוצאה חברתית-כלכלית שלילית? כי הם מביאים איתם עוני, הקטנת הרווחה לרבים, ריכוז כוח בידי מעטים (ובזה החלשת הדמוקרטיה הממשית) ושינויים חברתיים רבים נוספים הנובעים ממיקוד מעוות של הכוח.

שקופית 24 מראה את חלוקת העושר והכוח בצורה גרפית מאד ונותנת כמה דוגמאות לעיוותים המדוברים: למשל שחצי מחברי הקונגרס האמריקאי הם מיליונרים, לעומת 1% בכלל החברה, ומחקרים מהשנים האחרונות הראו שרוב עיסוקו של הקונגרס היה בהמשך העשרת העשירים.

נתון מרתק נוסף הוא שחצי מהמדינה העשירה בעולם היא עניה או קרובה לעוני, וזה תולדה ישירה של הרחבת הפערים, כך גם מערכת הענישה המופרעת ביותר בעולם החופשי.

שקופית 25 מפנה אל גרף אחד מתוך הדוקטורט של ד"ר משה שעיו מהאונ' העברית, במאמר שעיו מנסה להסביר מדוע העניים מעדיפים מדיניות כלכלית שרעה להם.

כחלק מהמאמר הוא מביא נתונים המראים בבירור שיש "חליפין" בין גאווה לאומית ובין שויון כלכלי ומדיניות רווחה[1], רואים בברור שהמדינות בהם לאזרחים יש גאווה לאומית רבה הן המדינות עם פחות שויון ועם פחות רווחה.      

 

תחשבו על הדבר המדהים הזה: באופן ברור וחד-משמעי (קו המגמה של הגרף מובהק לגמרי) ככל שיש פחות במה להתגאות – יש יותר גאווה לאומית.

זוהי אחת התוצאות המשוגעות של השינוי הכלכלי-חברתי, הדגש החזק על תשובות מזויפות, על גאווה לאומית במקום סולידריות ממשית[2].

אותה סולידריות מזויפת מבוססת על הגדלת המתחים הקבוצתיים בתוך המדינה ומול "אויביה", במקום על ריכוכם.

 

השקופית הבאה מראה את ההקשר החברתי-כלכלי של עלית הימין הקיצוני, כלומר עלית מפלגות שנאה.  

המידע הברור הוא שהימין הקיצוני היה חלש מאד ברחבי אירופה ב30 השנים הטובות, ואילו מאז הוא עולה כפורח בהתאמה חזקה עם עלית הפערים והעוני.

חשוב להדגיש, עלית הימין הקיצוני היא תוצאה ברורה של עלית העוני הפערים ומדיניות אי-הרווחה ואי-האחריות של המדינה כלפי אזרחיה.

אפשר לראות את הקשר הברור בשקופית 26 המראה קשר ברור בין גובה האבטלה וגובה התמיכה בלה-פן בבחירות האחרונות בצרפת.

 

העובדה שהימין הקיצוני "מתפרנס" חזק גם מהפחד מזרים קשורה לכך שקליטת הזרים גרועה במיוחד בשנים הרעות לעומת הטובות.

נרחיב מעט – אירופה קלטה זרים רבים מאז מלחמת העולם השניה, אלו נקלטו קשה גם בשנים הטובות, אך כשמשוים את הקליטה ב30 השנים הראשונות לקליטה האסונית ב 40 השנים שאח"כ – קל לראות את הפער לרעה.

ב 40 השנים האחרונות אין גישת רווחה, אין תחושת אחריות המדינה לאזרחיה, ותיקים כחדשים, והמצוקה של החדשים מביאה רבים מהן להסתגרות בגטאות ובתרבות המוצא.

התוצאה היא חשש גדל של הותיקים על תרבותם וזהותם, יחד עם תחרות ממשית בשוק העבודה של המוחלשים, והתוצאה היא הצבעה גוברת לימין הקיצוני שמבוסס ברובו על מצוקה ותחושת הזנחה.[3] [4]

 

שתי השקופיות הבאות (27,28) מראות שארה"ב שנחשבה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלויות", הפכה לארץ האפשרויות המוגבלות מאד, כלומר למדינה בה המוביליות החברתית נעצרה מאד.

ההפניה מתוך הכותרת היא אל מאמר של דפנה מאור על ירידת המוביליות החברתית בארצות רבות במערב ב40 השנים האחרונות.

הגרף השני נקרא "עקומת גטסבי הגדול[5]" והיא מראה את מיעוט המוביליות הכלכלית ככל שמדינה היא פחות שויונית.

 

תופעה חברתית בעייתית נוספת היא עליית הצרכנות המוגזמת דוגמא להשתלטות של ה"צרכנות" על חיינו אפשר לראות בהתבהמות שבאה לידי ביטוי בהתנפלות על סיילים (הפניה מתוך שקופית 22) מביך מאד.   זוהי תמונת הקצה של העולם הצרכני.

עולם זה היה קיים גם בשנות החמישים והשישים, אך התחזק מאד מאז נפילת התקוה לשינוי חברתי.

שקופית 29 מביאה את שירו הגאוני של ברכט על העולם הצרכני.   רואים שהפוטנציאל הצרכני היה קיים שם כבר לפני-כן.

 

הצרכנות מוזכרת כאן כחלק מ"התשובות המזויפות" שאנשים נותנים לעצמם, והכוונה שבגלל שאין משמעות אמיתית בחברה כה מרושעת (מגדילת פערים, עוני ומתחים) הרי שאנשים נאלצים לתת לעצמם תשובות מזויפות למשמעות.

התשובה הצרכנית היא אחת מהחלולות שבהן.

 

ל"תשובה" הבאה אין הפניה, הפרויקט הזהותי, ההדגשה של הזהות האתנית, התחזקה מאד משנות השמונים והלאה, הן בצד השמרני של המפה החברתית-פוליטית, והן בצד החותר לשינוי.

הפוליטיקה של הזהויות היא תשובה שאינה רק חלולה, מכיון שהיא נוגעת בשאלות אמת חשובות של דיכוי ואפליה תרבותיים ואחרים.[6]   החלק המזויף שבהן הוא המידה, המידה בה ההדגשה הזהותית מחליפה את הדגשים הפוליטיים האחרים.

 

שקופית 30 מראה עד איזה עומק העיוות האנושי מגיע בעקבות הגדלת הפערים הכלכליים: חוקרים באונ' קנט שבאנגליה בדקו את מידת ההגזמה העצמית (כאן)

המענין הוא שהמתאם המדויק ביותר בין מידת ההגזמה העצמית הממוצעת במדינה הוא לאי-השויון הכלכלי.    ברור, לא? ככל שהחברה יותר השגית-תחרותית (והיא מראה את זה בשיטת טראמפ: לא תשיג – תוטבע…) אתה צריך יותר להחצין את עצמך, יותר שואו-אופ… יותר להתרחק מעצמך ומאחרים..

 

נראה שמשנות השבעים והלאה, הנסיגה מהיכולת לשינוי כלכלי וכלכלי-חברתי הביאה פעלים חברתיים רבים להתמקדות באקולוגיה ופמיניזם, התמקדות חשובה עד מאד, ויחד עם זה חלקם הלכו לכיוון של בלעדיות והתנתקות משאלות הכלכלה, שהן בפועל אלו שהגדילו את סיכויי התפתחותו לטובה של האדם בשלושים השנים שלפני-כן.

כלומר, "הזיוף" הוא במידה, ובניתוק (כאשר התקיים) בין המאבק עצמו לתמונת הכלכלית-חברתית הכוללת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בהקשר של העניים – שאיננו המוקד בקטע שכאן – הוא מציג עובדה ברורה, בעוד רוב האזרחים ברוב החברות מצביעים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם: כלומר, ככל שהם יותר עשירים הם מצביעים פחות למפלגות הפועלות להגדלת המיסוי והשויון, הרי ששכבת העניים ממש אינם מושפעים מהשיקול הזה.

ההסבר של שעיו לתופעה המוזרה הזו הוא שהעניים ממש איבדו בד"כ אמון בסיכוי לשינוי, ובוחרים להצביע למה שלפחות נותן להם כוח עכשוי אמיתי (אם כי מדומה בחלקו) – לחיזוק הזהות הלאומית, כי זה עיקר הכוח שיש להם.

[2] סולדיריות משמה דאגה ממשית למצבו של השכן, גאווה לאומית חזקה או רע מזה: לאומנות היא סולידריות מזויפת כי היא מרגישה כאילו  באמת אכפת ממני, אך אכפת ממני רק כל עוד אני "חייל" טוב ההולך בתלם המצופה.  תחושה כזו משיגה את המניע החזק ללכת בתלם הלאומי/לאומני וכאן יש מעגל חוזר על עצמו שקצת מסביר "למה העניים מצביעים למי שפוגע בהם".

[3] דני גוטויין כתב על השסעים המתגלים בחברה הישראלית סביב משפטו של אלאור אזריה,  שהם המתחים בין מי שחש כ"עובד קבלן" בחברה הישראלית, לבין מי שחש מסודר ולכן גם מסתכל בעיניים "מערכתיות".   https://danigutwein.wordpress.com/2016/08/29/אלאור-אזריה-ועובדי-הקבלן

 

[4] גם בישראל אפשר לזהות – לדעתי – איך תרבות ההזנחה של המדינה ב 40 השנים האחרונות מובילים לקליטת עליה רעה יותר מבעבר, כי – עם כל כשלי הקליטה הרבים של שנות ה 50 – הרי שקליטה של 600,000 ע"י ישוב של 600,000 היתה חייבת להיות קשה מאד.  ויאלו קליטת כמה עשרות אלפי עולים מאתיופיה ע"י 5 מיליון היתה צריכה להיות קלה מאד, ולטענתי חלק מהקושי שקהילת יוצאי אתיופיה סוחבים איתם עד היום נעוץ בחברה התחרותית, רבת המתחים ואף הגזענית שהתפתחה בישראל עקב השינוי הכלכלי ותוצאותיו החברתיות-כלכליות שהתרחש כאן משנות השמונים.    כך שגם אם המדינה נקטה מהלכי קליטה טובים למדי, הרי שהחברה הישראלית כבר קולטת הרבה פחות טוב, בעיקר את מי שבא בלי כסף.

[5] גטסבי, הדמות הספרותית, הפכה למושג של מוביליות כלכלית.

[6] כאן חשוב להאיר זוית חשובה של בעיותיה של מדינת הרווחה הקלאסית: אחת מהבעיות היא שמדינת הרווחה של 30 השנים הטובות גם הרשתה לעצמה לומר לאזרחים איך הם צריכים להיות, ובדרך-כלל אמרה זאת מנקודת המוצא של הגבר הלבן ושאפה "לתקן" את כל השאר.

נראה שחלק מהמוטיבציה לתיקון ה"אחרים" נובע מאופייה המחנך, וקובע ההסדרים של מדינת הרווחה, מאופיה המודרניסטי.

במובן זה חלק מהדרייב הפוסט-מודרניסטי והמפרק בא מהצורך לעקוף את הסדר הממשטר, לא פלא הוא שחלק מהמיעוטים מצאו דרך עוקפת להתקדם בעזרת השוק החופשי.

מדיניות כלכלית שמצמצמת פערים – יש דבר כזה!

03/26/2018 | 0 תגובות

הקדמה

הפוסט הזה הוא נסיון לצייר קוי-מתאר של ההסטוריה בשבעים השנה האחרונות, באופן שיעזור להבין את התפתחות הדברים באנושות כיום.

יש בנסיון הזה כדי רהבתנות, שכן שבעים השנים האחרונות הן מגוונות הרבה יותר מכל תאור מכליל שאציע, מצד שני נדמה לי שהתאור המכליל הזה יעזור להבין הרבה יותר ממה שיקשה ויטשטש ולכן העזתי ללכת עם הדברים.

כמו שאפשר להבין יש בתאור הכללה גסה, גסה עד כדי שאומר שהתקופה מחולקת ל"30 השנים הטובות"[1] ו 40 השנים ההרסניות.

 

שקופיות 1-2

ההכתוב מבוסס על המצגת הבאה

השקופית הראשונה טוענת את טענת כלל המצגת.    שלוש טענות כאן:

  1. השנים 45-75 הן שנים של כלכלה מצמצמת פערים, ולכן התוצאות החברתיות חיוביות ברובן.
  2. השנים 75-2015 הן שנים של כלכלה מרחיבת פערים, ולה תוצאות שליליות ברובן.
  3. ולמרות החלק הרע, השגי התקופה הראשונה ממשיכים לפעול (הרחבה אפרש לראות בפוסט הקודם)

 

שקופית 3

הגרף מתאר את ההכנסה של האחוזון העליון בארה"ב לאורך המאה האחרונה, ככל שהכנסתו יורדת – כך עולה השויון.     כמה הערות:

  • אפשר להביא גרפים עם מדדים שונים לשויון. אך הקו הכללי של הדברים יראה תמיד דומה: בשנים 45-80 בערך השויון רב, לפני כן, ואחרי-כן, הפערים גדלים.
  • מה שנכון לארה"ב נכון לגבי כל העולם המערבי במידה רבה.

עיקר חשיבותו של הגרף בכך שהוא מתאר את כל הסיפור בתמונה אחת פשוטה.

 

שקופית 4

השקופית הזו מתמודדת עם השאלה – איך עשו כלכלה של צדק חברתי? כלכלה שמקטינה פערים?    השקופיות הבאות יפרטו כל משפט שכאן.

שקופית 5: השקעה ברווחה גרף המראה את ההוצאות של ממשלת בריטניה לתחומי הרווחה כאחוז מהתל"ג, בשנים 1910-2012 (מקור הגרף אינו זכור לי, נדמה לי שזה מקור בריטי רשמי). אפשר לראות בבירור שמ1950 בערך יש עליה תלולה בהוצאה החברתית  (קו המגמה המרכזי עוזר לראות זאת) ומ 1980 יש ירידה תלולה.

שקופית 6: מדינת רווחה מיד לאחר תחילת מחאת האוהלים (שימו לב לתאריך: 20.7.11, האוהל של דפני הוקם ב 14.7.11) גלובס כתבו על מדינת הרווחה הסקנדינבית.

כללו של דבר – בשנים 45-75 מדינת רווחה נרחבת

(בסקנדינביה זה ממשיך עד היום – לשמחתם)

שקופית 7: בלמים על הרווח מפיננסים גרף המראה את החלק של הרווחים הפיננסיים מכלל הרווחים שהיו לחברות תעשייתיות  בארה"ב בין השנים 1960-2007 (מתוך דוח הנשיא 2008).  רואים בבירור שב"שנים הטובות" הרווחים הפיננסים מועטים, ומשנות השמונים הרווחים הפיננסים צומחים מעלה מעלה.

שקופית 8: הסכנה שברווחים הפיננסים הגרף הקודם, ביחד עם הגרף הנוכחי מסבירים את הנזק: רווחים פיננסיים הם הכי לא שויוניים, וככל שחלקם ברווחי חברות גדול יותר, אי-השויון הכללי גדל.  הגרף כאן מראה את גודלו הממוצע של אי-השויון ברווחים מכל סוג של פעילות כלכלית[2]  (ככל שהעקומה קרובה לקו הישר שבמרכז – הפעילות שויונית יותר):  מעבודה, על כל הפערים ברמות השכר – ההבדלים הם הקטנים ביותר, מעסקים – ההבדלים גדולים יותר (רק תחשבו על חברות גדולות ועוצמתן הגדולה, לעומת הקיוסק הקטן), אך מפיננסים – שם הפער ברווחים בין ה"שחקנים" השונים הוא עצום, רק תחשבו על הרבים המהמרים, בטוטו או בבורסה, ומפסידים לא מעט, לעומת מיעוט "הגדולים" העושים רווח ענק "מהצד השני" של אותם מהמרים…[3]

כללו של דבר – פיננסים מגדילים אי שויון ובשנים הטובות

הגבילו מאד את הפעילות הפיננסית[4]

שקופית 9: "ממשלה גדולה" או "ממשלה קטנה" המושג ממשלה גדולה מתכוון לאחוז התלג העובר אל הממשלה – בעיקר במיסוי – וחוזר אל האזרחים דרך תקציב הממשלה בשרותי ממשלה.  הגרף מראה שככל שתקציב הממשלה תופס חלק גדול יותר מהתל"ג – כך השויון במדינה גדול יותר.   ההסבר הפשוט לכך הוא שבתקציב מצומצם ירדו קודם כל תקציבי הרווחה, ויועברו ע"י הפרטה לרכישה בשוק החופשי המגדיל פערים.

שקופית 10: שויון מגדיל רווחה הגרף שכאן כבר קשור לתוצאות החברתיות של המעשים הכלכליים, הכנסתי אותו כאן כדי לתת "טעימה" של החשיבות במהלכים כלכליים כפי שנעשו בשנים 45-70.    הגרף מראה שככל שמדינה היא שויונית יותר, כך יש בה פחות בעיות חברתיות.                              רשימת הבעיות החברתיות שנלקחו בחשבון להערכת מצבן החברתי של המדינות היא ארוכה: תוחלת חיים, אוריינות, תמותת תינוקות, רצח, מס' אסירים, נערות בהריון, אמון, השמנת-יתר, מחלות נפש והמכרויות, מוביליות.

שקופית 11: שויון מגדיל רווחה הגרף הזה מקביל לקודם, אלא שכאן ההשוואה היא בין מדינות בתוך ארה"ב, והתוצאה דומה: ככל שמדינה היא פחות שויונית, כך הבעיות החברתיות בה רבות יותר. הבאתי את הגרף הזה כי בכל השוואה בין מדינות יש הרבה קולות במחפשים הסברים תרבותיים לשוני בין המדינות, ואילו ארה"ב היא מדינה שהשונות התרבותית בין מדינותיה – עם כמה שהיא גדולה – הרי שהיא קטנה מההבדלים בין מדינות נפרדות לחלוטין בעולם.

שקופית 12

השקופית הזו רוצה לומר שכתוצאה מ 15-20 שנה של מהלך כלכלי רחב מקטין פערים (שעיקרו: חיזוק של החלשים), התרחשה במערב מהפכה תרבותית וחברתית עצומה שהיא "שנות השישים".

עד כאן לפוסט זה, בפוסט הבא נתעכב קצת על התוצאות החיוביות של השינויים הכלכליים החיוביים.  לפני שנחזור ל 40 השנים המהרסות שהביאו לנו את נצחונה הפוליטי של פוליטיקת השנאה שהביא אלינו את טראמפ וביבי, ופוטין וארדואן ועוד רבים המתחזקים ככל שהם משסים ומשנאים ומזיקים.

[1] עצם השימוש במושג "טובות" – ואחר כך "רעות", יש בו התיימרות לא-אקדמית, אבל אני מעדיף להיות עניני וישיר ולא מטושטש ועקיף, אכן, עדיפה לדעתי מדיניות מצמצמת פערים המבוססת מדינת-רווחה, על מדיניות מגדילת פערים המבוססת "ממשלה קטנה".      המצגת תראה את ההשלכות החברתיות הטובות והרעות של הענין.

[2] המקור: משרד התקציב של הקונגרס, 2011.

[3] כאן ראוי להרחיב, פעילות כלכלית פיננסית היא פעילות של "סכום אפס", אם מישהו מרויח מישהו חייב להפסיד, וגם זה תורם למידה שבה היא כזו אי-שויונית.  לעומתה פעילות יצרנית, יוצרת משהו, וכך – אפילו אם רימו את הלקוח ומכרו לו ביוקר, עדיין הרויח את המוצר שרצה.    זו לא בהכרח פעילות "סכום אפס" ולפעמים זו ממש פעילות winwin.

[4] להרחבה כדאי לקרוא על הסכמי ברטון-וודס שהוביל קיינס הגדול, הסכמים שבלמו חלק גדול מהאפשרות להרויח מפיננסים, ובכך חיזקו מאד את ההטיה לכיוון פרנסה מעבודה.

שנות הששים – שנים של מהפכה חברתית

03/15/2018 | 0 תגובות

שנות הששים כשיא של שינוי חברתי

במצגת על המהלכים הכלכליים-חברתיים של 70 השנה האחרונות (כדאי לראות) אני מספר את המהלך הבא:

  • בהכללה, עשו במערב מדיניות מצמצמת פערים ומחזקת חלשים, מ1945 ועד שנות השבעים.
  • כתוצאה מהמדיניות הטובה הזו, הגיעה מהפכה חברתית בשנות הששים. היצירתיות המדהימה במוזיקה של הסיקסטיז היא רק חלק מהמהפכה החברתית הגדולה של אז.
  • מאמצע שנות השבעים עשו במערב מדיניות כלכלית הפוכה.
  • התוצאה – הרבה צרות חברתיות ששיאן השתלטות הימין המטורלל/דיקטטורי: טראמפ, נתניהו, ארדואן, פוטין, מודי, ועוד מסוכנים רבים.

 

שנות הששים הן לב המצגת, הן גם לב הקורס שאני מלמד במכינה במכללת ספיר, ובדרך-כלל אני יוצא שמח להפסקה בחדר מורים בזכות השירים שהשמעתי שממשיכים להתנגן לי בלב כל ההפסקה.

 

(אפשר גם לראות איך בארצות הברית לב המאבק של השמרנים הוא נגד רוח שנות הששים)

 

מתוך הענין הזה  אני גם קורא ספרים בהם שנות הששים הן חלק מהסיפור.

הספר האחרון שקראתי ואני ממליץ מאד מאד עליו הוא "הניקס".                "שנות הששים" שבו מתמקדות בארועים סביב הועידה של המפלגה הדמוקרטית ב 1968 בשיקגו, וזה סוג של "לב הסיפור" אפילו שגיבורי המהפכה יוצאים בו רע למדי.

 

זה המקום להגיד שהמשיכה האדירה שיש לי לשנות הששים מלווה בחשש גדול, נדמה לי שלא הייתי עומד באינטנסיביות הזו של הארועים, של ההתמסרות הגדולה, של הטוטאליות.

כשאני קורא את הסיפור ממש, אני נרתע ומוקסם בבת-אחת.    אז במקום להיות שם, אני קורא ומלמד..

 

עוד ספרים שקראתי עד כה בענין:

הקרקס הנסתר של ג'ניפר איגן, שמספר מנקודת ראות של בת 12 הרואה את אחותה בת ה17 וחבריה בתקופת "הקיץ של אהבה".     ספר מרגש.

מעבר לגדר של ג'ונתן לת'ם שעוסק באמריקה מזוית מבט של שוליה היהודים-קומוניסטים, שם שנות הששים הם רק חלק מהספר, והוא גם פחות היה לי משמעותי.

 

הבנות של אמה קליין עוסק ברוצחות מחבורת מנסון, ומתאר את הצד האפל של התקופה, בה הרבה גורואים מופרעים מטעם עצמם הוליכו צעירים אבודים אל מוטרפות.   ספר חזק.

 

איזה ספרים נוספים אתם מכירים שבלבם מהפכות שנות הששים?  מבוקשים בעיקר ספרי-עלילה.

 

מכל הדיבור עד כאן, כמעט שכחתי להגיד מהי המהפכה החברתית המיוחדת כלכך, בדרך כלל אני מצייר את זה כגרף כזה:

וזה המיוחד בשנות הששים, שבשנים אלו נעשתה קפיצה במגמות שחרור של קבוצות שונות, קפיצה, לא שינוי מלא, הרבה פעמים כלל לא עומד בדרישות העכשויות שלנו, אבל ללא המהפכה דאז, היינו עכשיו רחוק אחורה.

 

חלק מהמהפכה הזו הוא הקטנת המרחק בין "גבוה" ו"נמוך" בתרבות, בזכות שנות הששים המוסיקה שהיא "של כולם" הופכת להיות מוזיקה נחשבת מספיק גם מבחינת ממסדי היוקרה.   (הביטלס למשל שמקבלים תואר אצולה).

תשמעו סיפור, פעם אחת אני מסביר בדיוק את הענין הזה בתוך השיעור, וכדרכי מכניס קצת שירים בדרך, ובאיזושהי הפסקה בדיבור בנושא הזה אני משמיע את sound of silence של סיימון וגרפונקל.     והנה תוך כדי השיר אני מזהה במלים שעל המסך את האמירה: "the words of the prophets are written on the subway wall".

ו….בינגו.  אני בהתרגשות שמה שאני מנסה להסביר מובהר במילותיו של פול סיימון, כי מהי המהפכה החברתית אם לא האמירה הזו שלו שאומרת – כל אחד יכול להיות נביא, לא צריך להיות דווקא פרופסור, או בישופ, או משורר האומה, גם אדם רגיל יכול להגיד דברים של טעם, וכותבי הגרפיטי – חלקם בהחלט כאלו!

 

גאווה לאומית נגד סולידריות

03/06/2018 | 0 תגובות

הגרף שמוצג כאן הוא חלק ממצגת רחבת היקף שאציג בבלוג הזה בשבועות הקרובים.

המצגת הכוללת עוסקת בתוצאות החברתיות של המדיניות הכלכלית במערב, ב70 השנים שעברו מאז מלחמת העולם השניה.

 

בגדול התקופה מתחלקת לשני חלקים: 1945-1975 (בערך) הם השנים של מדיניות כלכלית המצמצמת פערים ומחזקת חלשים, וכתוצאה ממנה מתחיל שינוי חברתי משמעותי ששיאו "שנות הששים" המהפכניות.

מ 1975 ועד היום, המדיניות הכללית של הגדלת הפערים ויצירת הרבה מוחלשים, והתוצאות החברתיות הרעות רבות מאד (עלית הימין הקיצוני, ניכור חריף של רבים מהפוליטיקה, צרכנות מוגזמת ועוד…)

 

המצגת מחולקת ל4 חלקים:

  • איך עשו מדיניות מצמצמת פערים
  • התוצאות החברתיות החיוביות של צמצום הפערים
  • איך עשו מדיניות מרחיבת פערים
  • התוצאות החברתיות הרעות של הגדלת הפערים

 

הגרף שאביא עכשיו הוא חלק מהתוצאות החברתיות הרעות של הגדלת הפערים, הגרף הזה מראה בבירור שככל שמדינה היא מרובת פערים כך גדלה בה הגאווה הלאומית (הגרף מובא מתוך עבודת הדוקטורט של משה שעיו מהאוניברסיטה העברית).

לא יאמן, תקשיבו שוב, ככל שהפערים בתוך מדינה גדולים יותר, כך הגאווה הלאומית בה גדולה יותר.   לא הגיוני בכלל!  אבל עובדה.

כלומר גאווה לאומית היא בעצם נגד סולידריות.

 

 

[1]

אז למה זה כך? יש לזה שתי תשובות: "מלמעלה" ו"מלמטה".

"מלמעלה" היא פעילותם של הממשלים להסטת תשומת-לב הציבור ממדיניותם (שרעה לרוב הציבור) על-ידי הסתה מתמדת.   פשוט כך.

"מלמטה" – בזה מתמקד משה שעיו בעבודתו, כשהוא מסביר את העובדה שעניים בהרבה מדינות מצביעים שלא ע"פ האינטרס הכלכלי הרחב שלהם (האינטרס הרחב שלהם הוא הרחבת מדינת הרווחה), ולטענתו ההסבר לכך הוא חוסר אמון שנצבר לאורך שנים, חוסר אמון שמישהו אכן ישנה את המדיניות, ולכן היאחזות ביתרון העיקרי שיש להם – הזהות הלאומית.

חשוב להגיד כאן שאיני "מאשים" את העניים, גם שעיו לא, אך הנתונים שהוא מביא ממדינות רבות מראה בבירור, שבעוד שלגבי רוב הציבור אפשר לראות התאמה ברורה בין מצבו הכלכלי של אדם לבין נטייתו להצביע למפלגות המבטאות את האינטרס המיידי שלו במידה של צמצום/הרחבת פערים, העניים ברוב אותן מדינות לא בהכרח מצביעים בהתאמה שכזו.

 

נפגש בהמשך המצגת.

[1] הגרף בנוי כך: הציר האופקי מתאר את רמת הגאווה הלאומית כפי שנבחנת בשאלון בן 6 שאלות. (יותר ימינה יותר גאווה).

הציר האנכי מתאר את הפערים במדינה כפי שנמצא ע"י חלקו של החמישון התחתון מכלל ההכנסה במדינה (יותר גבוה – יותר שויוני).גרף גאווה לאומית ופערים